מחכה לבעלה לחזור מהעבודה, ליאורה יושבת סביב השולחן במטבח ושותה תה עם מרווה, לוגמת לגימה אחרי גימה. פתאום היא שומעת שחרור של מפתח במנעול, קמה ועומדת באור הפתוח של פתח הדלת. נכנס בעלה, אלון, פנים רציניות ועיניים קפואות.
שלום היא אומרת ראשון, איפה אתה? איחר לי, כבר האכילה חזרה.
שלום משיב אלון. היית יכולה לא לחכות; אני לא רעב, ובכל זאת, אני רק אאסוף כמה דברים ואצא הוא מדבר ללא להסיר נעליו. הוא נכנס לחדר, פותח את הארון ומוציא מזוודה.
ליאורה עומדת במצב של זעזוע. היא מביטה בו בעוד הוא מזיז לתוך המזוודה את חפציו הראשונים והפזורים.
אלון, תסביר לי מה קורה?
את לא מבינה? אני עוזב אותך הוא אומר בבירור, מבלי להסתכל בעיניה.
לאן?
לאישה אחרת
אה, כנראה לאישה צעירה, אף על פי שגם הוא בן ארבעים ליאורה משיבה ברמז, מתעוררת אל המציאות. לא אבכה, הוא לא יראה את דמעותיי מחזקת את עצמה ומוסיפה בקול רם, כמה זמן אתה איתה כבר?
כמעט שנה אומר אלון בקול רגוע, וברצון להבהיר את ההפתעה שלה מוסיף, זה בעייתך, אם לא שמעת דברים, אם לא חשדת, זה אומר שהסתתרתי מצוין.
אתה הולך לחלוטין? היא מציינת פתאום.
ליאורה, את בכלל לא מבינה? תשמעי טוב אני עוזב אל האישה השנייה, אנחנו עומדים לקבל ילד. אנחנו לא הצלחנו להרות, קייטה תביא לי בן. את מקבלת חודש כדי לעזוב את הדירה שלי. איך ואיפה זה עניינך. אנחנו נגור עם קייטה ובנו עד שהיא תמצא דירה משכירה.
אלון עוזב. ליאורה נשארת לבד, הקירות נלחצים עליה, והדירה שקטה. היא מדליקה טלוויזיה, משאירה קול של מישהו מדבר. הם חיו יחד שתיםעשרה שנים, היא מתעוררת אחרי שבוע של עיבוד, אך מצליחה להתגבר.
בצוואת הוריה שמתו מוקדם, נותרה לה בית בכפר. אבל היא לא רוצה לחיות לבדה בכפר.
איני יכולה לשבת שם חושבת ליאורה, רחוק מהחברה, אין נוחות, ואין עבודה, בגיל של שלושים וחמש לא רוצה לחיות בכפר. לכן היא מחליטה למכור את הבית. הכסף שיגיע יאפשר לה לשכור חדר במעון קהילתי או במעון סטודנטים, והחיים יראו מה מביא.
כך היא מוכרת את הבית מייד עם הגעתה לכפר. השכנה ריבקה כבר מחכה לה.
לילתי, שמחנו שתחזרי, כבר רצינו לנסוע לעיר ולחפש אותך.
מה קרה? שואלת ליאורה.
המשפחה שלי מבקשת לקנות את הבית שלך. הם הגיעו מצפון, צריכים בתים שכאלה שלא יפגעו ויהיו קלים לבנייה מחדש. רוצים להיות קרוב אלינו, האחות שלי עם בעלה
אלוהים, ריבקה, זאת הסיבה שבאתי, תני לי רק תיאום מחיר. הנה מספר הטלפון שלי
העסקה מתקדמת, תוך עשר ימים הכסף נמצא בידה, סכום קטן מהשברים של בית ישן. היא רוכשת חדר קטן במעון סטודנטים, מטבח משותף, שני חדרים משותפים עם שכניה, והיא שוכרת חדר שלישי לעצמה ולכן מחשיבה זאת כדירת קומה.
השכנים נראים רגועים, אנשים נאותים. ליאורה כמעט לא נפגשת איתם, היא עובדת משחר עד ערב, ובינתיים מתפתחת לה רומן עם עמית העבודה שלה, איתן.
לא הרבה לפני חג האישה, אומץ לה בתשובה:
אני צריך לחשוב הרבה, אני לא בטוח ברגשותיי, בואי נעצור למשהו בזמן שלנו.
נעצור ולך תסתכלי בחוץ, היא מתפרקת אליו בקושי.
באותו ערב היא חוזרת הביתה, בת 36, ואין לה זמן להפסקות. היא מחליטה לשחרר מתח באכילה. היא פותחת את המקרר, שם נמצא פרוסת שינק, אך לא מוצאת אותה. היא מזעזעת.
מי לקח את השינק שלי? צועקת בקול חזק.
לילתי, זרקתי אותה לפני יומיים, היא ירקעה והייתה ריח רע בקירור חשבתי שלא תיאכלי אותה, למה לסכן בריאות? משיבה בשקט השכנה מרים, בת 58.
אינך יודעת שהדבר של אחרים אסור לגעת, מתרעם ליאורה. זה לא את מחליטה מה אוכל.
היא מתפרקת על מרים, משווה לה כל הכעס. לא רק שהפינתה עם אלון, היא איבדה דיור קבוע, והעמית שלה החליט לקחת הפסקה, היא מרגישה שהחיים נופלים עליה, ועכשיו השכנים חוטפים ממנה מזון.
מרים, אל תדאגי, אומר יוסי, שותפה לשכונה, גבר בן שישים, שיער אפור, חכם, עם משקפיים, תמיד יושב במטבח בכיסא ישן עם עיתון או ספר. מרים מתביישת, נראית מודאגת.
בליאורה יש כעס כרגע. היא מתפרצת עליך כי מישהו הציק לה קודם. אל תיקחי זאת לעצמך מסביר יוסי בטון חינוכי, מבלי להוריד עיתון.
מה אתה יודע? משיבה ליאורה בחזקה. אף אחד לא שאל אותך.
תאמיני, אני יודע קצת.
אם אתה כה חכם, למה אתה גר כאן במעון הזה? ליאורה אינה מרוסנת.
היא מחליטה להתנצל לשכנה. מרים מביטה ביוסי, ואז חוזרת לחדרה. ליאורה סוגרת את דלתה בחוזקה ויושבת על הספה.
גם לי יש פילוסוף במטבח שמריץ לי עצות, היא חושבת, כועסת ורעבה.
שעה עוברת. ליאורה נרגיעה קצת, מביטה במחשב נייד, נזכרת שהשינק קנתה לפני זמן רב, תוהה מה היא הפכה. היא מתביישת.
קיבלתי ובאמת פגעתי במרים, היא בכלל לא הייתה צריכה לקבל זאת היא מתווכחת פנימית. צריך להתנצל.
היא מוצאת את מרים במטבח.
סלחי לי, מרים, לא ידעתי מה קורה איתי. פשוט הצטברו עלי הרבה דברים יוסי צודק.
מרים מחייכת, מחבקת אותה:
זה קורה, לילתי, הבנתי. שבו לשולחן, נשתה תה עם עוגות וסוכריות. אולי תתנצלי גם בפני יוסי, הוא באמת ראוי לכך. הוא היה מרצה באוניברסיטה, גר במרכז תל אביב, דירה יפה, עבודה אהובה. אבל מרים נוהגת, נקטעה למי רגע. אבל הכל השתנה כשאשתו חלתה, סרטן במוח. הרופאים אמרו שאין טיפול. הוא מצא מרפאה בישראל, אבל היה צורך במימון ענק. יוסי הלך על זה, הלוה הרבה כסף, הלך עם אשתו. הניתוח הצליח, אך לא הביא שיפור משמעותי. היא חייתה רק כמה חודשים לפני שמתה. יוסי שחרר את העבודה, טיפל באשתו עד סוף חייה, ואז מכר את דירתו ושילם את החובות. כך הוא נמצא כאן היום.
ליאורה כמעט בוכה מהסיפור.
תודה שהסברת, אומרת, מחר אני אפנה אלייך עם התנצלות.
היום הבא, אחרי העבודה, היא מקדמת בחשש אל דירתו של יוסי עם מתנה בידה. הוא פותח.
ערב טוב, יוסי, היא מושיטה לו את המתנה, קבל בבקשה, וסלח לי, על מה שעשיתי אתמול, בטח אתה ראית את זה.
הוא מקשיב לשפתיה, ולא מונע, ולאחר שהיא מסיימת:
הפתעה נעימה. אני מקבל את המתנה ואת ההתנצלות, אם תחגגי איתי, היום הולדתי.
מזל טוב, והמתנה מתאימה אומרת ליאורה, אשמח מאוד. איך אפשר לעזור?
היא, מרים ויוסי מניחים את השולחן. בזמן שהם מסדרים, ליאורה מספרת למרים על עצמה: כשהייתה סטודנטית בטיפוח, האמינה באיש נשוי והרי, הרה, הוא לקח אותה לבית חולים, כיסה את ההוצאות. אחרי זה היא לא יכלה להרות, ולכן אולי בעלה לשעבר עזב.
השולחן מוכן, ופתאום דפיקה בפתחה. עומד על הדלת גבר בגיל ארבעים, גבוה ומחייך.
שלום, אני בנם של מרים, רוני הוא מציג את עצמו.
שלום, ליאורה, אני גר כאן. תיכנס.
השיחה סביב השולחן חיה, מברכים את יוסי, מאחלים בריאות ושפע. רוני מספר על עצמו, היה גאולוג, כעת נהג משאית ארוכה, אין חוסר בסיפורים. הוא מוסר סוד קטן: אמו חשה חיבה כלפי יוסי, והוא חושב שגם יוסי חוש כלפיה.
העיר הייתה רק בחורף, שלג נופל בשטחים לבנים, אין רוח, ליאורה ורוני משוחחים כמה שעות, חם ולא קר. אחר כך הם נפרדים.
שלוש ימים לאחר מכן רוני מודיע:
אני יוצא למשמרת ארוכה?
לא, רק שבוע, ואז אחזור. תחכי לי?
כמובן, מחכה כל כך.
כך מתחיל הרומן שלהם, מתפתח לאהבה עמוקה, הם מתחתנים. ליאורה עוברת לגור איתו, ולאחר שנה נולד הילד הקטן, ארז. כשרוני יוצא למשמרת ארוכה, ליאורה והבן חוזרים למעון הקהילתי לזמן קצר.
הימים עוברים מהר. מרים ויוסי עוזרים מאוד ואוהבים את הנכד. אין צורך לחפש שומרת טובה יותר לקטן ארז.
