אני לא מבקשת שיעלו עליכם תחושות של רחמים; להפך, אני מרגישה שמחה אמיתית עם החיים שבניתי, למרות שאין לי ילדים בגיל שבעים.
במהלך ביקור אצל רופא עור בתל אביב, אני מחכה במעין אולם ההמתנה, כפי שהקהל הרגיל עושה. שם אני פוגשת אישה שמחזיקה בתיקון של השקפת העולם שלי.
היא נראית אלגנטית וטעונה, מראה חיצוני שמרמז על גיל סביב חמשים וארבע, אך בשיחה מתברר שהיא כבר על שבעים.
היא מספרת לי שנישאה פעמיים, וכעת היא גרופה. נישואיה הראשונה מסתיימת בגירושין. מההתחלה היא הודיעה לבעלה שהיא אינה רוצה ילדים. הוא מקבל זאת, אך כשמתקרבת לשנתה השלושים הוא מעלה שוב את הנושא, מצפה שהיא תחשוב על האם.
החלום הזה מעולם לא מתממש, ולכן הם נפרדים לאחר שיחות מרובות.
בהמשך היא מתחתנת עם גבר שיש לו בת ממערכת קודמת. החיים המשותפים זורמים, כי נושא הילדים אינו עולה יותר. הוא לא מתלונן על החלטתה שלא לרבות ילדים, משום שכבר יש לו בת.
לצערה, בעלה השני נפטר, ומאז היא גרה לבדה בבית מרווח בירושלים, בטענה שהבדידות אינה בעיה עבורה.
רבים מניחים שהילדים יהיו תמריצים ותמיכה בזקנה ויישארו לצידה תמיד. היא רואה זאת אחרת: הילדים גדלים, יוצרים לעצמם חיים משלהם, ואין להם מחויבות ללהבות ההורים.
היא לא רצתה להיות אם מסיבות אלו, ולא מצטערת על הבחירה עכשיו ולא בעתיד. היא נהנית מחייה המלאים ומספקת לעצמה כל מה שהיא צריכה.
«ולגבי בקשת כוס מים כל אחד יכול לבקש, רק אם משלם, למשל חמש שקלים», היא אומרת בחיוך.
מה דעתכם על דרך ההתבוננות הזאת בחיים ובאושר?
הסיפור שלה משקף תפיסה של עצמאות והגשמת העצמי, ומאתגר את האמונות הרווחות על האם והזדקנות עם בן זוג. החוויה שלה מראה שהסיפוק האישי אינו תלוי בקשרים משפחתיים מסורתיים, אלא במשמעות שכל אחד נותן לחייו.
