יומן, 8 ביוני 2026
היום חזרתי במחשבות לתקופה שבה ביקשתי פגישה אצל רופא העור במרפאת רמת אביב. חיכיתי במעלה המסדרון כמו תמיד והייתי נאלץ לשאת את הזמן שעבר לפני שימשנו אותי. שם פגשתי אישה שהשפיעה עלי יותר מכל הפקקים של היום.
היא נראתה בתשומת לב ואלגנטיות, לבושה בחולצה לבנה נקייה ונעלי עור משוחרות. על פניו נחשבה לכבדה סביב 65, אך כששאלתי וגליתי שהיא בת 71, נדהמתי. קראתי לה שירז, שם שלרוב שומעים רק כאן, בתים ובתי ספר.
שירז סיפרה לי שהיא נישאה פעמיים, והיום גרה לבד בדירה מרווחת ברמת גן. הנישואין הראשונים נגמרו בגירושין. מאז נערתה, היא הייתה ברורה עם בעלה הראשון לא רוצה ילדים. הוא קיבל זאת ברכה, אך כאשר חלף הגיל שלושים, הוא החזיר את הנושא בתקווה שהיא תשתנה ותהפוך לאם. היא נזנחה את החלום, והקשר נפל אחרי שיחות רבות על אותו נושא.
לאחר מכן, היא התחתנה עם גבר שהיה אב ליום אחד. הוא הביא איתו בתו, רוני, והיא קיבלה אותה בחום. נושא הילדים נעלם מהשיח, והם חיו בשלום, כיוון שהבעל כבר היה עם ילדה משיעור אחר. לצערו, הרשע חטף אותו לפני זמן רב, ומאז שירז מתגוררת לבדה בבית רחב ידיים, בטענה שהבדידות איננה בעיה עבורה.
רבים מתייחסים לילדים כעוגן לזקנה, מניחים שהם יהיו שם תמיד, אך שירז רואה זאת אחרת: הילדים גדלים, יוצאים לדרכם, בונים חייהם משלהם, ולא ניתן להם להיות תפיסת עוגן בחיי ההורים. היא בחרה שלא להיות אם מסיבות אלה, ולא מתחרטת על ההחלטה לא היום ולא בעתיד.
היא חייכה לי ואמרה, אם תרצה כוס מים, אין בעיה תוכל לשלם לי כמה שקלים שתחפוץ, ואני אתן לך. בנימה משעשעת, היא הדגימה שהעצמאות שלה נחשפת גם בפשטות של יום-יום.
במחשבה על העבר והיום, אני מבין שהאמת היא שלפעמים האושר אינו תלוי בתבנית של המשפחה המסורתית, אלא בתפיסה האישית של מה שממלא את הנשמה.
**לקח אישי:** עלינו להקשיב לתקוות ולבחירות של אחרים, ולזכור שהחיים שמלאים משמעות אינם חייבים להיות מצוירים בקו של הורים-ילדים. האושר הוא מה שאנחנו בונים לעצמנו, ולא מה שהחברה מצפה שנבנה.
