לא מצפה שאני אהיה נושא לרגש, להפך אני מרגישה שמחה אמיתית עם החיים שבניתי, אף על פי שאין לי ילדים בגילי שבעים.
פעם, בביקור אצל רופא עור, נאלצתי לעמוד בתור במשך זמן מה במרפאה, כמו שהרגל הוא. בחדר ההמתנה פגשתי גבירה ששינתה לי את ההשקפה על העולם.
היא נראתה חסרת פגם ואלגנטית, נראתה כחמישה ושלושים, אך בשיחה גיליתי שהיא כבר חצתה את מגילת שמונים. היא סיפרה לי שהתחתנה פעמיים, וכיום היא גרה לבד. הנישואין הראשונים הסתיימו בגירושין. כבר מההתחלה היא הודיעה לבעלה שהיא לא רוצה ילדים. הוא הסכים בתחילה, אך כאשר היא חגגה שלושים, הוא חזר והעלה שוב את הנושא, בתקווה שהיא תשקול אימהות. החלום הזה מעולם לא התגשם, ולבסוף, אחרי שיחות מרובות, נפרדו.
בפעם השנייה היא נישאה לאיש שבא עם בתו מנישואים קודמים. חיי היומיום הלכו חלק, מפני שהשאלות סביב ילדים לא חזרו אף פעם. הוא לא התנגד לכך שהיא בחרה שלא להרות, מכיוון שכבר הייתה לו בת משלו.
לצערה, בעלה השני נפטר, ומאז היא מתגוררת בבית מרווח בירושלים, בטענה שהבדידות איננה קושי עבורה.
רבים מניחים שהילדים יהיו תומכים בזקנה ויהיו לצידנו תמיד. היא רואה זאת אחרת: הילדים גדלים, יוצרים לעצמם חיים נפרדים, והקשר עם ההורים מתרחק.
היא לא רצתה להיות אם מסיבה זו, ולא מתבצעת על החלטתה, גם היום וגם בעתיד. היא חיה במלאות, מספקת לעצמה כל מה שהיא צריכה.
«ולגבי בקשת כוס מים כל אחד יכול לקבל, רק אם ישלם לי על כך», היא אמרה בחיוך.
מה דעתך על פרשנות החיים והשמחה הזו?
לסיכום, סיפוריה משקף תוקף של עצמאות והגשמה עצמית, ומאתגר את האמונות הרווחות על האם והזדקנות בחברה. החוויה שלה מלמדת שהסיפוק בחיים אינו תלוי בקשרים משפחתיים מסורתיים, אלא במשמעות שאנו מעניקים לעצמנו. השיעור הוא: האושר הוא בחירה פנימית, ולא במצב מבחוץ.
