איזה בָּבָא אני בשבילך? רק חמשים עם קוּצָה, תגיד לי, מהזה להיות זקנה? נאנחה רוּחָה, מניחה על השולחן קערת מרק וסל לחם.
בָּבָה, תשים על השולחן משהו. המראה של האוכל מרקיע לי תיאבון, הכריז יוסֵף, חותך את הכובע המלא באבק בעזרת וו.
תמר חייכה בקצה שפתיה:
איזו בָּבָה אני? רק חמשים עם קוּצָה, אתה חושב שזו מבוגר? היא הסתכלה על האוכל שהניחה, מרק ריחני ולחם חם.
יוסֵף שטף ידיו, עבר לידיה והקיש קלות על גבו.
מי אתה, באמת? יש לך נכדה בת שנתיים, אז אתה, לפי ההגדרה, בָּבָא. ואניסבא, ואני מתגאה בזה, צחק בקול רם תוך כדי שנייה של מרק חם.
תזכיר את זה בבית, לא בפני הקהל, השיבה תמר בקול מתלהט. רק אתמול בחנות קרא לי בָּבָה, הנה נעליים עומדות לך. כולם צחקו איתו.
יוסֵף נאנח, קולו רועד.
זה לא עליך, זה על מר יוסף, ששילם את שאר הקופה בקילו האחרון. הוא ניגן כאילו ייפול ברצפה.
תמר חיזקה ברוט:
אז קנית לו משהו אחר?
יוסֵף, מכף המרק, הרים כתפיים.
זה רק מקרה.
תמר עצרה, לבה נמסר:
את יודעת מה הסיפור? אנטון מגיע כאילו הוא לא לבד.
המצב הציף את יוסֵף, פניו הכלו.
למה הוא כאן? הוא נעלם עם החתונה, זורק נעמי כמעט ליד בית המשפט ולברח. היא טענה שהוא רק בא בשביל הקלטת. אף אחד לא נותן לו פקודה, הוא רק מגרר מישהו אחר איתו. אולי מצא איזה חברה קטנה, מחפשת עזרה. תתקשר אליו, שלח לו הודעה, אבל אל תראה אותו בעיניי, אמר בקול מרוגז.
תמר הרימה ראש בקצת חרטה.
סליחה, אבל הם כבר בערב יגיעו…
יוסֵף חיבק את דלת הכניסה, ויצא באמירה אחת:
ותדאגו שתהיו כאן לבד.
תמר בחרה מבט והוציאה נשיפה עמוקה, כאילו חיפשה קונצנזוס על האבן. האמת של נעמי הייתה ברורה: כשאנטון הכריז שהוא מתחתן איתה, היא חשבה שהרוח תחליף אותה. היא נראתה צנועה, מנומסת, אבל משהו היה לא כן. אחרי שהסכסוך של אנטון נסגר, היא לא באה לבכות יותר. היא נישאה כמעט מייד, לאותו חבר. המסקנה הייתה: אין עשן בלי אש. היה שם משהו.
תמר הכניסה עוגת שוקולד לתנור. יוסֵף אמר שכסף יגיע, ויבוא למקום שבו הוא ימצא משמעות. היא הרגישה את החסר של הבן אחרי שמונה שנים. בתה מגיעה כמעט כל שבוע, גרה קרוב. אנטון, אחיו הגדול, עייף את נפשה עד תום. רק שאלה: כמה זמן זה יימש? והכי חשוב שלא יסתבך שוב עם האב.
אנטון הגיע ברגע שתמר כבר איבדה תקווה. יוסֵף צחק כל ערב:
תסתכל על חלון, תצטרך לקנות חדשים, הוא חייך.
אנטוניק, אהובי, קראה תמר אליו חזה דומע.
מה קורה? הוא קרא, ולא ראו עוד את הילדה הקטנה עם תיק.
הי, מי זאת? איך קוראים לך? התקרבה תמר אליה.
הילדה שלפה יד קטנה.
אני שִׂירָה, ואתם? תמר עמדה זקופה, מביטה לבן שלה, תוהה מי היא באמת.
אנטון שם את המזוודות בפתח, ישב על כיסא.
הכירו את אמא, שִׂירָה, בת של אולגה, אשתי לשעבר.
תמר חייכה ושברה את הרוח של הילדה.
קרא לי סבתא תמר. את נכדה שלי.
שִׂירָה נבזה באנטון.
דוד אנטון, באמת? זאת בת לי?
הוא הנהן עייף.
כן.
היא חיבקה אותו בנימוס.
שלום, סבתא.
הדלת נפתחה, יצא יוסֵף.
לא הבנתי, איזה דוד ואיזה נכדה?
הבן קפץ מהכיסא והושיט יד:
שלום, אבא. סליחה על השיחה האחרונה שלנו. הייתי צעיר מדי, לא ראיתי את החיים באמת.
יוסֵף חייך ושאל:
ועכשיו?
אנטון השאיר נשיפה ארוכה.
מלא.
האב חיבק אותו בחוזקה.
ברוך הבא הביתה, בני, דמעות נגעו בעיניים של שניהם.
ותמר נשפה בכבדות, השלום חזר.
במהלך ארוחת הלילה המאוחרת, כששִׂירָה כבר נרדמה, אנטון סיפר את כל הפרטים.
כשעזבתי, הייתי כועס. לא רציתי לדחוף את נעמי. באותו לילה הלכתי אליה לומר לילה טוב, רק כדי לראות אותה מחובקת עם ויטק, בחור משוגע. רציתי לגעת בו, אבל נעמי עצרה, קראה לו שהיא אוהבת אותו. נפלתי, ויצאתי.
אחרי זה הלכתי לעיר, אל החבר פשקה, חיפשתי עבודה עד שהכסף נגמר. מצאתי עבודה כששומר חנות. בקופה עבדה אולגה, אישה קטנה וחסרת משאבים. קונה אחת נגאה באותה משמרת, טענה שהחזרתה שגויה. היא התחילה לבכות, נסתה בחדר השירותים.
שאלתי: רוצה שאעזור לך?
היא חייכה: אם כולם יעשו כך, לא יהיה רווח בחנות.
אמרתי לה: תסבול כבר לא תעשה.
היא השיבה: המצב הוא אחר, הבעלים של הדירה רוצים להוציא אותי עם הילדה, לא יודע לאן ללכת.
שאלתי כמה בת יש לה.
שלוש, ובזמן המשמרת השכנה, סבתא חיה ליזה מתארחת אצלך. היא רוצה לאמץ, אבל הבן שלה לוקח אותה בחזרה ומוכר את הדירה. והמשכורת מגיעה רק בעוד שבוע.
אולגה חזרה לקופה, מביטה למטה.
לא התאהבתי ברגע הראשון, או אפילו בשני. רק הרגשתי עצב. נראתה שהשיבלה נערה תמים על ידי רמאי, והיא נותרה עם הילדה. ריחתי את הצורך בעזרה. אחרי המשמרת הצטרפתי והצעתי לה לעבור אליי. באותה תקופה השכירות שהייתי משלם הייתה במעון. היא היססה תחילה, אולי פחדה, אבל לבסוף קיבלה את ההצעה, כי ברחוב אין לה מקום לחיות עם הילדה.
כך חייתה איתי, כמו שכנים. היא בישלה, כבסה, החלפנו משמרות. היא עובדת, ואני משגיח על שִׂירָה. הילדה בריאה, בלי בעיות, כנראה ירשה את האופי של אביה. אחרי חצי שנה חיינו כמו משפחה אמיתית.
לפני שנתיים אולגה חלתה, נלחמנו עד שנפלה לפני חצי שנה. לפני חודש, אימצתי את שִׂירָה כדי שלא תיסגר על ידי מוסד. היא עדיין קוראת לי דוד.
אולגה, ישרה, הודיעה שיש לה אב ביולוגי, שפטר אותה, וזה גרם לריב חורפי, שבוע שלם בלי שיחה. היא קיבלה את האמת רק כאשר היא, בגיל שמונה עשרה, נאלצה לעזוב את הדירה שהמדינה העניקה לה. היא נשבעה לומר תמיד את האמת.
המשרה של פשקה מצאה לי עבודה טובה, שכר נאה. אבל לא ברור מה לעשות עם שִׂירָה. ביקשתי ממך לשמור עליה בזמן שהולך לעבוד בחו”ל. היה לי חטא למנוע מזדמן, והפניה אליו נראתה כהזדמנות של טוב.
יוסֵף ותמר הסתכלו זה על זה והגיבו יחד:
בטח, תשאיר אותה איתנו. תן לה לפחות שבוע להתאקלם, כדי שהילדה לא תרגיש מותקפת פתאום.
כך הוחלט.
שִׂירָה הפכה לבת של הדוד והסבתא. היא האכילה תרנגולות, ניסתה לעזור לתמר, והייתה חשושה עד שלקחה ממנה דוב ענק צעצוע שהביא לה יוסֵף. היא חייכה והחזיקה אותו.
הדוד מישׁה כאן, ועכשיו גם דוב מישׁה! היא קראה בקול שמח.
כשהבת של תמר באה עם נכדה, לא היה צורך בגורייה. היא שיחקה איתה ונסעה איתה על עגלה.
שלוש חודשים לאחר מכן, אנטון חזר מהעבודה בחו”ל, ותמר קראה בצעקה:
סבא, סבתא, אבא חזר! הורדה! וזרמה עליו בחיבוק.
הגדולים בכו, והדמעות זרמו. שִׂירָה מצאה את המשפחה האמיתית שלה.
—והם, כשהלב פועם באחידות, חיבקו את העתיד החדש בחיוך של שלום ותקווה.
