איזה בּאַבּאַ אני, אתה אומר? רק חצי מִילְיוֹן עם זנב! מתלוננת טובה, מניחה צלחת מרק וקוֹס מְלוּחָה על השולחן.
באבּאַ, שם משהו על השולחן, חָמֵץ לֶאֱכוֹל! מדבר מִיכָאֵל, נכנס מהדלת כשהכובע המיושן שלו מתנגש בחצאית.
טובה משיבה בפזיזות:
איזה בּאַבּאַ, מה? אני רק בת חמישים וְזֶה?! היא נאנחת, מציבה את הקערה והסל עם הלחם.
מִיכָאֵל שׁוֹטף את ידיו, חוֹץ בַּדֶּרֶךְ ומקִיף בַּגבּוֹ.
מי אתה? יש לך נכדה בת שנתיים, אז את בַּאַבָּה. ואני סבא וגאה בזה הוא צוחק, מניף כף מרק חמה.
טובה מתרועעת:
קראי לי כך רק בבית, לא בציבור. אתמול בחנות קראו לי “בּאַבּאַ”, נעלי נעליים עומדות עליי היא מתרסקת בחיוך מריר. זה היה מביך, כולם צחקו מאחורי הגב.
מִיכָאֵל מרחף:
לא עליך, על אליהו, שהשאיר רבע שקלים אחרונים, לשלם על כלום. הוא התכוון לְהִשְׁתַּחְוֹת על הכיסא ולְקַבֵּץ את השטיח מהרצפה.
טובה חותכת בחשדנות:
קנית לו משהו אחר?
מִיכָאֵל מַפִּיל כף, משחרר כתף:
חבל על ההזדמנות.
טובה מתפרקת:
לכן הכסף שלך נעלם כבהבה. בזבזן!
כשמִיכָאֵל מסיים לאכול, טובה מסדרת את השולחן וְאוֹמֶרֶת בחשש:
מִישָׁה, יש כאן סיפור. אנטון מגיע, וכמו שלא לבד.
מִיכָאֵל מתנפץ:
ולמה הוא כאן? איך הוא נִתְקַשׁ? “עזבו אותי, אתם לא מגיעים אליי!” הוא נזכר ברגע שבו נטעה את נטע, כמעט ברגל הרישום. היא נראתה כאילו פגשה חבר לפני החתונה. האישה בְּדִמְעֵיּהָ נִיסְטָה שהגיע רק בשביל קלטת.
מִיכָאֵל נִקְרֶה:
תִּיתְקְשֵׁר, תִּכתְבֵּ, עֲשֵׂה מה שרוצה, אבל אל תּוֹצִיא לִי מִפָּנִים!
טובה מורידה ראש באשמה:
סליחה, אבל הם כבר יַגיעו הערב…
מִיכָאֵל קופא את הדלת וקורא:
תַּתְמִיד עִמָּם כאן לבד.
טובה מביטה אחריו, מנשמת עמוק. חיפוש אחרי פינה של ריק. כשאנטון מודיע שהוא מתחתן עם נטע, טובה מרגישה בליבָּה קִרְקָר. היא נראית צנועה ונאצלת, אבל מרגישה חוסר כנות. אחרי שהקונפליקט עובר, אנטון נוהג חזרה, היא בוכה כמה רגעים, ואז מתחתנת כמעט מיד עם אותו חבר. המסקנה: אין עשן בלי אשהיה משהו שם.
טובה מכניסה עוגה לתנור. מִישָׁה נוֹסֵף ויבוא למקום, והביתה של בֵּן תשכח כמה שנים. הבת בואת כמעט כל שבוע, גרה קרוב. אנטון, הגדול, מְבִיעַ עִיּוּר על מצבו. מחפשים מתי והאם יפגע שוב במלחמה עם אביו.
אנטון מגיע בדיוק כשטובה כבר לא מצפה למי. מִיכָאֵל מְקַלֵּל את הלילה, מצחיק:
תסתכל בחלון, החלפת משקפיים, תצטרך לקנות חדשות! הוא צוחק.
אנטון שלי, בניטובה נופלת על חזהו בבכי.
מה קורה, אתה נִכְלְלָה בְאַבָּא? הוא רואה בחשש ילדה קטנה עם תיקן על הגב.
היי, מי את? איך קוראים לך? טובה מתקרבת אליה.
הילדה מושיטה יד קטנה:
אני אורלי, ואת? טובה מתיישבת, מסתכלת על בנה ותוהה מי היא.
אנטון מניח תיקים על הסף, מתיישב.
תכירי את אמא. זאת אורלי, בת של אשתי אורית.
טובה מחייכת וצועקת:
קראי לי סבתא תמר. את נכדתי.
אורלי מביטה באנטון:
דוד אנטון, זה נכון? היא סבתא?
הוא מהנהן בעייפות.
כן.
אורלי מחבקת בטון:
שלום, סבתא.
מִיכָאֵל יוצא מהחדר:
לא מבין, מי זה דוד אנטון ומי היא הנכדה?
הבן קם מהכיסא, מושיט יד:
שלום אבא, וסליחה על השיחה האחרונה שלנו. הייתי צעיר, לא ראיתי את החיים במלואם.
מִיכָאֵל מחייך ושואל:
ועכשיו?
אנטון נוֹשֵׂא נְשִׁימָה:
מלא.
האב מחבק בחוזקה.
אז ברוך הבא הביתה, בני שני הדורות מתמלאים דמעות.
טובה נושפת ברוגע, מתפחת.
אחרי ארוחת ערב מאוחרת, כשאורלי נרדמת, אנטון מסביר את כל מה שקרה.
כשהלכתי, הייתי כועס. לא רציתי להטעות נטע, הלכתי אליה בלילה לומר לילה טוב, ובאמת הייתי משוגע. היא הייתה עם ויקה בחוץ, חיבקו. רציתי לנתק ויקה, אבל נטע לא נתנה, קראה לו שהיא אוהבת אותו, ובזבזתי את המילים.
אבל זה עבר. הלכתי לעיר, לבן החבר שלי שלומי, ניסה לעשות כסף עד שהכסף נגמר. מצאתי עבודה כשומר בחנות, שם קוּפְטָה אורית עובדת בקופה. היא בחורה קטנה וחסרת משא. פעם לקוח קרא לה על חוסר שינוי בכסף, היא התחילה לבכות בחדר האחורי, ואני היה שם, שתיתי תה.
רוצה שלא ארד? שאלתי.
אם כולם יעשו ככה, העסק לא ישרוד. אנחנו נזרק עלינו בעיות.
אז למה את מתלוננת?
העניין הוא שהבעלים של הדירה שוכרים אותי עם בתו, ואני לא יודעת לאן אלך.
בן כמה בת?
אורית הוציאה תמונה, בגאווה:
שלוש. בזמן משמרת, השכנה סבתא ליזה נשארת איתה. היא הייתה רוצה לארח אותנו, אבל הבן שלה לוקח אותה ומוכר את הדירה. ובאמת, המשכורת מגיעה רק אחרי שבוע.
היא חזרה לקופה, קוֹפְצָה ראש.
לא התאהבתי ממבט ראשון, ולא מהשני. פשוט הצטערתי עליה. היה ברור שהיא נבזה על ידי רוצח והשאירה ילד לבד. חרסתי אותה, אחרי המשמרת פניתי אליה והצעתי לה לשהות בחדר שלי במעון לסטודנטים. תחילה היא סירבה, אולי פוחדת, אבל לבסוף היא קיבלה, כי בלי בית לא תוכל לחיות עם הילד.
כך חיינו יחד, שכנים. היא הכינה לי אוכל, כבסה לי בגדים. חילפנו משמרות, היא עובדת, ואני משגיח על אורלי. הילדה בריאה, נראית כמו אבא, אולי תורשת את התכונה שלו. אחרי חצי שנה, אנחנו כמשפחה אחת.
לפני שנתיים אורית חלתה, נלחמנו עד שהיום לפני חודש היא הלכה לעולמה. לפני חודש, אימצתי את אורלי, כדי שלא תיכנס לבית המאסף. היא עדיין קוראת לי “דוד”.
אורית הִתְגַּלְגְּלָה וסיפרה שיש לה אבא ביולוגי, אבל הוא זרק אותה. נלחמנו שבוע שלא דיברנו. היא סוף סוף פנתה אליי והסבירה שהיא גדלה במשפחה מקבלת ולא ידעה על האמת. אחרי שהממשלה גירשה אותה מהדירה ב-18, היא נשבעה תמיד לספר אמת.
עכשיו אני בא לחזור עם כסף טוב משְׁלוֹ, עבודה טובה ששַׁלְמָה בִּשְׁקֵלִים. אורלי אין מקום אחר, ולא אוכל לקחת אותה איתי. אפשר לשמור עליה בזמן שאני עובד בחו”ל? זו הזדמנות שלא רוצה לאבד.
מִיכָאֵל וטובה מביטים זה בזה וחולקים בקול אחד:
בטח, תן לה להיות כאן שבוע, תן לה להתרגל לפני שהשגרה חוזרת.
כך מחליטים.
אורלי מתקרבת לאבא ולסבתא, מאכילה תרנגולות, מנסה לעזור בטובה. היא מפחדת מדִּי מִשָׁא, עד שהדוד מישָׁה מביא לה דוב ענק מצוּר. היא חובקת אותו בשמחה, חוזרת על המילים:
דוד מישָׁה כאן, ועכשיו גם דוב מִיכָאֵל.
כשהבת של טובה מגיעה עם נכדה, אין צורך במגפיים מיוחדיםהן משחקות יחד בכיריים ובקרונית.
אחרי שלושה חודשים, אנטון חוזר מהעבודה בחו”ל, אורלי רואה אותו ראשונה וקוראת בקול:
סבא, סבתא, אבא הגיע! הי! והיא רצה לחבק אותו.
הורים מתבכיינים, דמעות זורמות. אורלי ראתה את המשפחה האמיתית שלה.
בבוקר שבו הריח של הקפה המוקדם ניסה לחדור דרך החלון הפתוח, נדלקו עיניים חדשות בכל פינה של הבית. מִישָׁה, שבדרך כלל חייך מאחורי משקפיו העבים, קיבל החלטה של ממש הוא החליט להוציא את המוזיקה הישנה שהייתה חבויה בארון ולשיר שיר שקט שמזכיר את ימי הילדות, כך שהקול שלו התפשט בחדרה של טובָה והחמיא לילדים המסתובבים סביב השולחן.
הקול של מִישָׁה נגע בלב של כל אחד, אפילו של אנטון, שעכשיו חזר מרחוק עם תיק מלא חוויות והזדמנויות חדשות. הוא יושב לצד טובָה, מחזיק את ידיה במרקם של חום ישן, ומספר לה על השמיים שראו במקומות שלא הכירו, על השפיות שהפכו למדרגות של תקווה.
אורלי, שהסתכלה על ההתרגשות שבפנים, הרימה את היד הקטנה שלה אל העץ שעל קירות המטבח והניחה עליו קונף קטן תמונה של משפחה אחת שלמה, מצוירת בקווים פשוטים, בו היא, דוד מִישָׁה, סבתא טובָה, סבא מִיכָאֵל, אנטון והילד הקטן של אורית, כולם יחד משקיעים חום זהב של אהבה. כשהיא חייכה, היא הרגישה כאילו העולם כולו מתמלא באור.
באותו הרגע, צלצול הדלת הפתיע. נכנסה שכנה ותיקה של מִיכָאֵל, לִזהָה, עם סל של עוגיות ביתיות. היא הציעה לכל אחד חיבוק קטן והזכירה שכולנו נבנים מהזיכרונות המשותפים, מהטעויות ומהסליחה שכבר נרקמה בינינו.
החיים המשיכו לזרום, אך הפעם עם תחושה של שלמות שמגיעה רק אחרי שהלב נפתח באמת. במבט אחרון אל הלילה שהיווה תחילה, כולם הבינו שהקול של האבות, של האמהות ושל הילדים הוא מנגינה אחת, שמכסה על כל הפערים, משאירה רק שיר של תקווה ומחוזק בלב כל מי שמקשיב.
כך, כשעטף הערב את הבית במצעד של צללים רכים, כל המשפחה התיישבה סביב השולחן הגדול, יחד חיברו פסקאות חדשות לסיפור המשותף, והשמחה שחלפה על פניהם הייתה כמו נר מרצד שמאיר את הדרך הבאה של האהבה הבלתי נגמרת.
