את לא יותר בתי. מי הוא וממאין הוא אינו ידוע. מתביישת בי. עוברת לגור לבית של סבתי ותחייה כמו מבוגרת. תרגישי אחראית למעשייך.
נועה, שמעת? הגיעו למשתלמת אנשי סיוע למען הקהילה שלנו. נלך הערב למועדון? אומרת מריה, מתרפדת בכיסא.
מריה, למה? ומה עם איתן? את אקח אותו איתי? משיבה נועה, מצחקקת.
ומה אם אבקש את דודה תמר? שואלת מריה בזהירות.
נועה מנידה יד ברשידות.
ומה אתה אומר? היא עדיין לא מצליחה לסלוח לי על הולדתו של הילד. היא רצתה שאני אתחתן עם אריק, אבל הלכתי ללמוד בעיר והגעתי עם בטן מלאה. היא כעסה עליי כל השנה, רק לפני חודשיים התחילה לשוחח איתי. אז לך עם מישהו, אולי תמצאי מזל.
מריה נושאת נשימה עמוקה.
טוב, אלך עם תמר. ואז אספר לך הכל מחר.
מרים מניחה את בןהוא בןשנה במיטה, ויוצאת למרפסת. מוזיקת ריקודים נשמעת מהשכונה. היא מציפה את עצמה במגבת, מדמיינת את כולם בריקוד ובשמחה. מריה כנראה שוב תלבש את שמלת הנמר שלה. נועה מחייכת ברצון, נראית כמו זחל נמר. היא נאנחת בחמלה וחוזרת למיטה.
בבוקר מוקדם מריה מגיעה בחיפזון, ולפתע מחזיקה גם אמא של מריה. נועה מניחה אצבע על שפתיה, אך למריה אין מקום לעצור.
חבל שלא היית כאן אתמול, היו בחורים שם. אפילו אחד הלוו אותי, קוראים לו יואב. מדבר הרבה ובצחוק. היום אני הולכת לדייט, מריה משחררת בלי הפסקה.
אמא של נועה שואלת בנידוי:
הוא נשוי בטח?
מריה משחררת כתפיים:
לא יודעת, לא מצצה בתעודה. ואם כן, נזכור משהו.
אה, בנות, מה אתן עושות? זאת אנדרו, לא רע לבן זוג. אני כבר פספסתי את האושר שלי, אבל את, מריה, עדיין יכולה להסתובב סביבו, אומרת דודה תמר בהתלהבות.
תמה תמר, למה את אומרת כך? למי הוא נדרש? אפילו אמא שלו מצטרפת. אלוהים, מה זה האושר? קוראת מריה.
היא פונה אל נועה:
היה בחור שמביט, אי אפשר להוריד את העיניים. כל הבנות שלנו נחשבו. הוא עמד עם החברים ועזב לבד. אפילו לא הזמין מישהו לריקוד.
פתאום דודה תמר אומרת בחשיבה:
נועה, גם את תלכי למועדון. ואני אשב עם איתן. אולי תפגשי מישהו רציני ואמין. איתן צריך אבא. אל תבחרי נשואים, הם מריחים שהאישה לפני עליהם לבד. הבנת?
נועה מזיזה ראש בחיוך, לא מאמינה למזל. היא חובקת את אמה ומספרת:
לך כבר, תזיזי.
נועה עומדת בבגדתה הטוב ביותר עם חברותיה ומצחיקה. כמה היא מתגעגעת לזמנים המפנקים.
תראו, הוא חזר, לחשו הבנות.
נועה מביטה בו בעיניים, רגליה רוטטות. היא מסתובבת פתאום ולוחשת למריה:
כנראה אחזור לבית. איתן בטח בוכה בליי.
מריה מתפלאת:
נועה, מה קורה? ראשונה שאת יוצאת מהבית לריקודים וחוזרת מיד? לא רק ריקדת פעם אחת.
נועה מחליטה:
אני באה. ובקרוב אולי ויאב יגיע אלייך. בלי להיכנס לבסדר, והיא יוצאת.
בפתח דלת מישהו תופס את ידה:
נרקוד, בחורה?
נועה מנסה לשחרר:
אני לא רוקדת.
אך האדם מתעקש:
תני לי רק ריקוד אחד, בבקשה.
היא מסתובבת, הליבה שלה פועמת. אותו בחור שהופיע במקרה משנה את חייה תמידית, והוא לא מזהה אותה. לבה מרגיש הקלה והיא מחייכת:
רק ריקוד אחד, כי אני ממהרת.
הוא מסתובב איתה בריקוד.
אני מנחש שהבעל שלך מודאג?
נועה משיבה בקור:
אני לא נשואה.
הוא קורץ, והדבר לוכד את נשימתה.
אם כך, יש לי סיכוי? שואל בחכמה.
נועה מתרחקת:
אפילו לא תחשוב, והיא ברחה מהמועדון.
בדרך הביתה היא בוכה. היא זוכרת אותו לכל החיים, כאילו נפל לחייה אהבה מיידית, והוא לא הכיר אותה.
באותו זמן, באותו רכבת, היא פוגשת אותו. היא נראית עצובה אחרי כישלונות במבחנים. הוא נוסע לביקור אצל הוריו. כשראה שהינה עצובה, הוא מנסה להעלות לה חיוך.
קוראים לי דוד, הוא אומר. אמא קוראת לי דדו, בן דוד שלנו הוא מאסים. בחרי מה שמוצא חן בעינייך.
נועה מחייכת.
מאסי יותר מעניין.
הוא מושיט יד:
כמעט הכרתנו. איך קוראים לך, יצור יפהפה?
היא מחייכת:
נעמה.
דוד אומר ברצינות:
חשבתי כך. שם מלכותי.
היא מספרת לו מילוי אחרי מילוי על הכישלונות במוסד והאם אימא תזכיר זאת שנים רבות.
תתכונני לחורף ונסי שוב, ממליץ דוד.
נועה מתרגשת:
באמת, לא חשבתי. תודה.
הוא מביט בה בחשיבה:
אין בעד מה. ולא אמרו לך כמה יפה את?
נועה מתביישת:
אני רגילה, אל תעלה. אבל תודה על כך.
דוד מתקרב:
אבל זה אמת, ולפתע מנשק אותה. ראש של נועה מסחרר. מה שבא אחרי זה משולב של מבוכה ומתיקות. דוד יוצא מוקדם.
אלמד אותך, הוא אומר.
רק אחרי זה נועה מבינה בשקיפות שהוא אפילו לא שאל את הכתובת שלה.
מאוחר יותר מגלים שהיא מצפה לתינוק, ואמא אומרת בחוסר חן:
את כבר לא בתי. מי הוא ולא מאיפה הוא? מתביישת בי. עברי לבית של סבתא וחיי כמו מבוגרת. קבלי אחריות על מעשייך.
נועה עובדת עד הלידה, ואז עוברת למחסן הספרייה. אחרי הלידה מריה מבקרת אותה במרפסת. אמא לא מגיעה, רק כשחמישה חודשים עברו לאיתי, הלב שלה מתמלא ויוצאת לבקר.
זה לא המין שלנו, היא אומרת.
אבל היא מבקרת לעתים קרובות, מביאה צעצועי נכדו.
למה כל כך מוקדם? שואלת אמא. לא היה שם מה מעניין. איך איתן?
אמא מחייכת:
הילד שלך ישן. אם את כאן, אני אלך הביתה.
נועה סוגרת את הדלת מאחוריה ומנסה לישון, מצליחה רק בשעות הבוקר. עייפה, היא מניקה את בןה. איתן מתרוצץ ולא רוצה לאכול קמח.
אם לא תאכל, לא תגדל כמו אביך. הוא חזק ויפה.
זה אתה מדבר עליי? זה נעים. האם זה אומר שהבן שלי? קולה נשמע מהדלת.
היא מושיטה כפית.
אתה? מאיפה? דוד מחייך.
אמרתי שאמצא אותך. לא ידעתי שהבן שלי נולד בינתיים. הייתי מופתע, שכחתי לשאול היכן אתה גר. אבל כנראה הגורל קבע שנצטרף.
הוא מתקרב למזהו עם חיוך.
זה גורם לאיתי לצחוק בקול רם.
בבוקר אמא פוגשת את נעמה עם גבר זר, שמחזיק את הילד על הכתף בחיוך.
זה הוא? שואלת האמא.
כן, מחייכת נעמה באושר.
האמא מתקרבת לדוד ומושיטה יד:
שמי לוב, בת 45. ואתה, איזה גבר ואבא, אסור לי לפקח בקפדנות.
דוד לחיצת יד ברצינות ומסמן:
הבנתי.
אהבתם לתגובות ולשתף את מחשבותיכם בתגובות!
