אורלי שנאתה את כולם, ובמיוחד את אמה. היא הייתה בטוחה שכאשר תגדל ותצא משם, היא תמצא אותה לבסוף.
אך היא לא הייתה מתכננת לרוץ אליה ולקרוא:
שלום, אימא יקרה!
היא רצתה רק לצפות ממרחק, ואז לנקום. כל השנים שהייתה במקלט הילדים, בזמן שהיא בכיתי, אמה חייתה בנוחות.
אורלי לא הסתהה שהאם חייהם כה פשוטים. היא נולדה במקלט והייתה שם כל חייה. כמה פעמים העבירו אותה ממוסד למוסד מפני שהיא תקפה ללא הפסקה, ולא אכפת לה אם לפניו היה בן או בת.
היו מענישים אותה, סוגרים אותה בחדר הרדיפה, מסירים ממנה מתוקים, ובכל זאת היא שנאתה את המחנכות, את הילדים, ובסופו של דבר את העולם כולו.
בגיל ארבע עשרה היא הפסיקה להילחם לא משום שמישהו רכש את ליבו, אלא כי כולם כבר חששו ממנה.
היום הרגיל היה משעמם. אורלי הלכה לפינה הרחוקה של החצר ותיישבה. היא חיפשה בחלום את היום שבו תמצא את האם ותנקם.
יום אחד שמעה מנגינה מוזרה. היא הקשיבה לא הייתה דומה לשום דבר אחר.
היא אהבה מוזיקה והייתה נרגשת כששמעה משהו יפה, אך המנגינה הזאת הייתה רכה, עצובה ובו זמנית מרגשת, והיא לא יכלה להבין מה המקור.
אורלי קמה, ניגשה לשיחי האורן וקצת פשטה אותם. פתאום הופיע שם שומר חצר זקן, שנראה כאילו הוא רק סיים את משמרתו. היא כבר חיכתה לביקורו.
הוא הפסיק לנגן והסתכל אל השיחים. אורלי קמה, נגבה כעס והשכינה ללכת, אך פתאום הוא שאל:
רוצה ללמוד?
היא הפתיעה. האם היא, שנחשבת לילדה קשה, תוכל לשחק כמוהו? היא הלכה צעד אחד לעברו. השומר, שלדעתי היה בן חמשים, עדיין עבד כשומר חצר במוסד.
אורלי הגיעה לבקר אותו מדי יום. בתחילה הוא הראה לה כיצד לנגן על חליל. הוא חצץ את החלילים בעצמו קלים ומשוכללים בוזמן.
כאשר החלה לצאת ממנה ניגונים אמיתיים, היא חיבקה אותו בכעס מתוק. אז נפתחו השיחות הראשונות ביניהם.
שמו היה מאיר כהן, והוא גר בבית קטן בקיץ של המוסד.
למה? אין לך קרובי משפחה, אין לך בית?
היה לי הכול, מאיר. בית, משפחה לפני עשר שנים אבדה קתרינה, אהובתי. חשבתי שלא אסבול, אם לא היה לי בן
אחרי כמה שנים נישא, נישאה לאישה יפה אך תובענית, כדי שהבן שלו, יעקב, אהב אותה.
חמש שנים אחרי, יעקב מת בתאונת דרכים. הדירה, שלושה חדרים במרכז תל אביב, כבר נרשמה עליו.
החלו שלחתי לי מזוודה, והוא שלח אותה לכל הכיוונים.
ולמה לא נלחמת?
למה, אורלי? אין לי כאן אף אחד. כל אהבותיי נעלמו. אני רק רוצה לשרוד עד שהגיע תורי.
אורלי הרגישה שהשנאה כלפי מאיר פוחתת, אפילו יותר מהשנאה למנה שלה. היא חשבה להינקום לפני שאמא.
מאיר נבהל מהקושי של ילדה כה קשה. איך היא מתמודדת עם שנאתה?
הוא שם לב שהיא מרגיעה, לא קוצפת עוד, ולא חותרת להוכיח את עצמה באגרוף.
יום אחד שאל:
אורלי, בעוד שנה תסיימי, מה תרצי לעסוק?
היא הביטה בו מבולבלת.
לא חשבתי. חשבתי רק על נקמת לאמא.
נניח שתנקמי, קודם תצטרכי למצוא אותה. אולי תצטרכי כסף, אבל נוכל להתמודד עם זה.
היא נותרה שותקה, הלכה. שבוע שלם לא ביקרה אותו, ואז חזרה ואמרה:
אני רוצה לבנות.
השנה כולה הקדישו להכנה למכללה לבנייה. אורלי ראתה שהלימודים ארוכים מדי, אולי בעתיד.
באותו ערב, לפני שהלכה לעיר אחרת ללמוד, ישבו יחד על הספסל.
היא בכתה בפעם הראשונה מאז שנים.
מאיר, אבטח לך שאבקר אותך, רק אחרי שאסיים את הלימודים.
נחליט? אני אשאר כאן, ואת ילכי לבנות את חייך. אולי אי פעם נחזור לשבת יחד.
הוא נתן לה חליל במתנה.
כמעט רבע עשור עבר. אורלי נישאה מאוחר, ולא מצאה מישהו שהבין אותה. בגיל שלושים נולדה לה בת קטיה והקשר עם בעלה נגמר כמעט מיד. שמחתה כולה הייתה בת.
היום היא מרוויחה כקבלן בניה מהשיקלים שהיא רוצה, והחליטה לחפש את אימה.
החיפוש נגמר מהר מהצפוי. אימה, אם זקנה ובודדה, קיבלה חדשות על מחלה סרטן כשחיכתה ללדת את הילד השני. הרופאים נתנו לה שנה לחיות. היא החליטה לנטוש את בתה בלידה, ללא ביקורת של הרופאים. אורלי מצאה את קברי אימה, שם ניצב אנדרטה עם מלאך.
היא זכרה לעיתים קרובות את מאיר, אך כשחזרה לעיר המקלט, לא מצאה אותו. מנהל המוסד השתנה, כמעט כל הצוות הוחלף.
בזמנים הפנויים, אורלי והבת הלכו לפארק. קטיה, ששמחה לצחוק, תמיד רצתה “להציל את העולם”. עד ששנתה שש, היא כבר הייתה ילדה חכמה, שהייתה משכנעת את אמה להוציא כסף לפני הפארק קניית סוכריות, לחמניות למוצאים, עשר מגשי גלידה בחום הקיץ. היום היא ביקשה:
אמא, קני לי בבקשה נקניקיות, לחם וקולה.
אורלי הקפיצה למצב:
אני חוששת לשאול, מי זה הפעם?
אולי עדיף שלא תדעי? למה להדאיג שוב?
קטיה, אנחנו לא הולכות לשום מקום.
אמא, זה דודה שאין לה בית.
מי זה?!
אורלי חשבה שהיא מתפרקת. קטיה חייכה כאילו אמרה: “אמרתי לך”.
אמא, למה אתה מודאגת כל כך? הוא רק זקן שאין לו קרובים.
הוא לא מבקש דברים כמו אחרים, כי הוא בושה. הוא יודע סיפורים ושירים שרוב האנשים לא מכירים. “האם אתה רוצה נקניקיות?”
היא, בת תעשייה גדולה, לא מצאה תשובה מידית. היא קנתה בשקט את מה שקטנה ביקשה והלכו לפארק.
קטיה ישבה על הספסל.
אמא, תמתיני כאן, אני אלך למרחק. ראי את הזקן שם.
אורלי ראתה זקן לבוש במרוקו, עם ילדים סביבו, והרגישה הקלה.
העיקר שהיא תראה את בתה.
בערב, כששכבה עם ספר על הספה, היא שמעה שוב את המנגינה המוכרת. השקט. המנגינה חזרה, כמו פעם. היא רצה לחדר של בתה והביטה בה בפחד.
אמא, קמתי אותי?
קטיה! מה זה היה?
הזקן שלמדי על החליל. יש לי קושי במעבר הראשון.
קטיה נשפה בקושי. בחייה היה חליל. אורלי הביטה בו בעיניים מלאות דמעות.
בואי אראה לך. גם לי היה קשה תחילה
אורלי נגנה את כל המנגינה ובכייה. הזיכרונות הציפו אותה בעוצמה שלא יכלה לעצור. קטיה נבהלה.
אמא, למה את עצובה כל כך? המוזיקה גרמה לך לצער? רוצה שלא נשמע יותר?
אורלי ניהלה בראש מוריד, חזרה עם חליל שחום מזמן.
קטיה, יודעת איפה גר הזקן?
ליד האגם, הוא מחבוא קופסאות מאחורי השיחים.
בואי, יקירי.
הם מצאו אותו מיד. קטיה צעקה:
סבא!
והוא קם מתוך השיחים.
מה קרה, ילדה? למה לא בבית?
מאיר כהן, שלום.
הוא זעזע, כאילו פגעו בו. הוא הסתכל לאט על פניה של אורלי.
אורלי, זה לא ייתכן.
היא חיבקה אותו בחוזק.
הכל אפשרי. די להאכיל יתושים, בואי הביתה.
לאן?
הביתה, מאיר, אם לא היה אתה, לא היה לי כלום. הבית שלי הוא גם הבית שלך.
במהלך הדרך הבכור נגררו דמעות, שהיו לו קשות לשאת. אילו לא היה אורלי שמחזיקה את ידו בחוזקה, הוא היה נופל. היום יש לו אמונה בליבו הוא לא ילך לעולם לבד, ללא צורך.
