5דצמבר 2023
היום חזרתי לתל אביב אחרי חיי קיץ בקיבוץ. עם צעדיי מהתחנה, ירדתי מהפלטפורמה אל פני הרחוב הראשי, עברתי על פני האוטובוס שעצר לפני בית קפה “הגריל”. לא הודעתי לאשתי, טזיה, שאבוא היום חשבתי שההגעה תתפוס אותה בהפתעה.
המצב רוח שלי כבר נגרר מטירוף של ויכוח עם טזיה אתמול. היא, כמו תמיד, מתחילה להאשים אותי בריחוק ובאג’נדיות. איך זה אפשרי? רק לפני מספר ימים ביקשתי רק לחגוג איתה את ראש השנה, והיא ניתקה את הקו. נשארתי מודאג, חייגתי שלושה ימים ברציפות, אך ללא תשובה. בסופו של דבר נמאס לי והפסקתי.
ולא רק היא לא החזירה שיחת תודה להוריי ולי, היא אפילו לא הכריזה על הגעת ההורים או עלי. כעת עומד לי העניין מול הפתח: תזכירי לי שהייתי כאן.
הדברים לא נובעים רק ממנה גם לי יש פשעים משלי, ולכן עליה להגיב. כמו שאומרים: ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה. חיזקתי את עצמי והכנתי את עצמי למצב הרוח הקרבאקטיבי לפני שהגעתי לשערי הבניין.
הדירה קיבלה אותי בדממה.
היי! מי כאן בחיים? טזיה, חזרתי! קראתי בקול רם, אבל לא קיבלתי תגובה.
הסתכלתי למטבח אין שם ריח של קפה. בחדר הראשון ריק, בחדר השני ריק גם. פתאום נודעו לי השינויים: ליד הקיר איננו מיטת הילדים, הארון עם משטח החיתול והעגלה שהורים של טזיה קיבלו נעלמו.
רצתי לארון של טזיה חצי הקומה הריקה שבה תלויים בגדים גם היא ריקה.
היא איבדה שפיותה? זרקה אותי? חשבתי.
התקשרתי לאימו של טזיה, רות, אך נשארתי על קו סתום. ניסיתי את קירן, החברה של טזיה גם שם רק שקט. לבסוף חיבר אותי מיכאל שפרוֹ, בעלה של קירן.
מיכאל, היי! תן לי את הקו של קירן, אני לא מצליח להגיע אליה. ביקשתי.
קירן עם הילד שלה היום בחוות המשפחה שלנו. חגגנו שם את השנה החדשה, והקשר פה מתאכזב.
הגעתי אתמול למלא משמרת היום, והם עדיין במנוחה, ענה מיכאל. למה אתה צריך את קירן?
חשבתי שהיא אולי תדע איפה טזיה שלי. הגעתי מבית ההורים, והיא לא בבית, וכל מה שרכשנו לתינוק נעלם, הסברתי.
אז הוא עומד להפוך לאבא ליום אחד? אתה נוסע לחגים, משאיר אותה לבד בבית? תמה מיכאל.
היא לא רצתה לנסוע, אבל קבעו לה תאריך ה1011 בינואר. היה אפשר לנסוע.
ברוך הבא, שאריק, אתה כמו עמוד תווך, חייך הוא.
למה? תהיתי.
כי אתה כנראה נחשף לעוד יותר מדי אתה בטח רוויאל. תתקשר לבית החולים, כנראה היא שם, הציע.
עשרה ימים קודם לכן:
לא מבין, שאריק, למה אתה חייב להיות באותו חג בבית? טזיה לא רוצה לנסוע, אתה בא לבד, היא תסתיים לפני שבועיים, תחזור בזמן, אמרה אמי בטלפון.
בנוסף, כל המשפחה תשתף: דודה רחל עם דוד יוסף, נטע עם איתן, אורית עם פורס, וגם אנחנו עם אבא וענת, המשיכה.
ענת הזמינה לנו חדרים במלון של שדה פשוט ליער, ארבעה לילות, מה30 דצמבר עד ה2 בינואר.
ב30 דצמבר במסעדה יש בנקתה עם אומנים מוזמנים, אני שלמתי עבורך, אחרי זה תחזיר לי. תישאר אצלנו עד חג המולד ותצא ב8 בינואר, כך שתספיק למועד של טזיה.
טזיה לא רצתה לנסוע:
שאריק, יכול לקרות לי בכל יום. תדמיין: כולם שמחים ולפתע זה יתחיל לי. וגם המלון מחוץ לעיר האם האמבולנס יגיע בזמן?
לא, אני לא הולך לשום מקום.
נכון, אימא אומרת שהנשים היום מחשיבות מחלה עליית מצויינת, וילד הוא נס. היא נולדה בשלושה, ולא נחה במנוחה, תמיד הצליחה.
הבנתי שטזיה צודקת בחלק מהדברים, אבל הצלחתי לדמיין איך יהיה משעמם בבית בלילה של ראש השנה רק אנחנו, לשולחן צנוע, והיא כבר אמרה שהיא לא מתכננת לבשל משהו מיוחד. הרגשתי עצב.
באותו זמן כל המשפחה תשתולל במלון, תזמר, תרקוד ותשמח.
בסופו של דבר יצאתי לבד.
במלון שבשדה היה באמת שמח. חצות, כשכבר היה ראש השנה, יצאתי מהאולם לחדר הקבלה כדי להתקשר בטזיה, אבל היא לא ענתה.
טוב, אם אני מתעצבן, זו אשמתה, חשבתי.
למחרת אימי הביעה לי את כעסה על חמותי:
טזיה אפילו לא חיברה, לא ברכה אותנו עם אבא. היא כועסת! איך תתפוצץ עליך, בני.
היא לא מבינה שהמשפחה האמיתית היא החיבוק ההדדי, ולכן אנחנו כאן כולנו, והיא לבדה. תן לה לשבת ולחשוב.
טזיה באותו לילה לא הייתה איתנו. היא חשבה רק עלי, ולא על חמותי וחתני.
הוריה של טזיה, כשגילו שבתה נשארה לבד בחג, קראו לה לשהות אצלם. הם לא תכננו סעודה גדולה.
אח של טזיה גר בתל אביב ועובד במפעל תעשייתי, ולכן לא היה לו חופשה ארוכה, וכתוצאה מההורים קיבלו רק שניים.
ב31 בדצמבר בשעה תשע בערב טזיה והאם היו על השולחן, ואז היא חשה בחזקה.
קראו אמבולנס. האם נסעה יחד עם טזיה, והאב בעקבותיהם ברכבו.
היא נפגשה עם ראש השנה בבית החולים, והוריה בחוליות הקבלה של האגף. טזיה הפכה לאמא ב1בינואר, חצי ללילה.
החלטתי להיעזר בעצת המפקד וחיפשתי מספר של בית החולים.
קוסלת? היא יצאה אתמול, אמרו במוקד.
איך זה ייצאה? תדהמתי. האם יש כבר תינוק?
כן. הראשון של השנה, חצות.
מי אסף אותה מהבית חוץ מההורים? שאלתי.
גבר צעיר, איננו מציינים כך במרשם, נענה.
הבנתי רק ההורים יכולים לאסוף; ולכן היא והקטן איתם.
קניתי זר ורדים ונסעתי לשם.
הדלת נפתחה על ידי החותן.
שלום, מה שלומך? שאל.
אני כאן כדי לראות את גנה, עניתי.
למה? שאל אביה של טזיה.
בעצם, אני הבעל שלה, השבתי.
טזיה, קרא החותן בקול רם. גבר מציג את עצמו כאביך. רוצה לשוחח איתו?
לא, תן לו לעבור, ענתה טזיה מרחוק.
החותן הזיע:
לא רוצה. להתראות, בחור צעיר! וסגר את הדלת.
נשארתי כמה דקות, חייגתי שוב.
הפעם פתחו לי האםחמות אישה גבוהה, חזקה וקולנית. באמת, היה לי קצת חשש ממנה.
לא הבנת משהו? שאלה.
תן לי להיכנס, צעקתי באומץ. יש לי זכות
לא הספקתי לסיים, היא שלפה את הרוֹדִים מהשולחן והכניסה לי כמה חבטות על הלחיים.
על מה יש לך זכות? עורך הדין יספר לך! ולא תתקשר יותר, יש לי נכד ישן, קראה, זרקה לי את הזר מתחת לרגליי וסגרה.
חזרתי הביתה, מרגיש את הרוחות של הוורדים עם קוצים.
חזרתי הביתה ויידעתי את אמי:
תאמיני, לא הרשו לי אפילו לראות את הילד.
אל תדאג, שאריק. טזיה תחזור עם הילד בזרועותיה. לא תתקשר, לא תשלח כסף.
תנו לה לאכל, אם הם חכמים. שבועשבועיים יעברו והיא תחזור. עכשיו שינה, מחר לעבודה.
כך עשיתי: ערבתי קיפולי קלאצ’ק ונסגרתי למיטה.
נשכבתי בשקט, לא חשבתי שהיום הזה יהיה הפעם האחרונה שארכב במודול הזה.
מחר, כשחזרתי מהעבודה, כל החפצים שלי ארגזים ושקיות שחורות עמדו במדרגות המשותפות.
הדלת נפתחה על ידי האמאחמות, שהייתה בעלת הדירה של שני חדרים שבה גרנו טזיה ואני.
טוב, יקר? זוכר את כתובת הקולג’ שלך, או צריך תזכורת? אסוף את הציוד שלך. כל מה שנשאר יסולף מחר בניקיון!
הייתי נאלץ לעזוב למען הדירה.
ההפרדה הייתה משפטית. חיויתי במעון, והייתי מעוניין לשכור דירה, אבל אחרי קבלת המשכורת, מה שהחשבונות חישבו מזונות של חמשת אלפים ושקל נוסף נשארה מעט למזון.
תחשוב יותר חיסכון! צריך לחסוך לדירה, אמר מיכאל, אל תדאג, שאריק! אל תתאכזב! לפחות ראש השנה חגגת בענק!
טזיה גרה שלוש שנים אצל הוריה, שעזרו לה עם הילד סאשק, והם השכירו את הדירה בתקופה הזו.
כאשר חזרה לעבודה, היא חזרה עם סאשק לביתה. אחרי שיפוצים, המקום כבר לא יזכור את שאריק ומשפחתו.
איך אתם רואים את מעשי של שאריק? כתבו לי במחשבות, השאירו לייק.
