היי יקרה, שמעי, יש לי את הסיפור המפחיד של שלומי. אל תדאגי, הוא בטוח שבסוף הכל יסתדר, אבל זה היה סבב מטורף.
אל תדאגי, שלומי! תרים ראש, החדשות הטובות שהחגיגת השנה החדשה הייתה מדהימה!
הוא נחת בחלקת הרכבת בתל אביב, ירד מהפלטפורמה, הלך ישר לכיכר התחנה והמשיך לעבר תחנת האוטובוס. הוא לא הודיע לבת זוגו, אביטל, שהוא מגיע היום.
המצב שלו היה חצוף, כי זה היה אחרי ריב קשה עם אביטל. היא שוב מרימה לו קולות, מתלוננת, קוראת לו אדיש ואגרסיבי. למה הוא אדיש? הוא, בין השאר, רצה לברך אותה לשנה החדשה, והיא פשוט כיבית את הטלפון. היא התקרעה!
שלומי ניסה להתקשר אליה שלושה ימים ברצף, היא לא הרימה. אז הוא גם הוא נמאס, והפסיק לחייג. ולא רק זה, היא גם לא פנתה לאמא של שלומי, לא לאחותו, ולא אפילו לבני המשפחה שלו. הוא מתכנן לומר לה את כל זה ברגע שיפגשו.
ולא רק אותה יש לה גם פגמים משלה, אז בואו נפעיל את האימפקט! איך אומרים? ההגנה הטובה ביותר היא התקפה.
הוא הרגיש קצת שלם, נכנס לבניין שלו במצב של מרד. דלת הדירה נפתחה לשקט.
היי! מישהו כאן בחיי? אביטל, אני כאן! קרא בקול רם, אבל אף אחד לא ענה.
הוא נווט למטבח אין שם, עבר לחדר אחד ריק, לחדר השני גם ריק. פתאום נפל על העיניים שלו שינוי: אין עריסה בתריסת הקיר, נעלם הארון עם שולחן החיתול והעגלה שלארון שהורים של אביטל קנו להם.
הוא ניסה לפתוח את האחורה החלק של בגדי אביטל ריק לגמרי.
היא השתגעה? זרקה אותי? חשב שלומי.
התקשר לאמא של אביטל, אף תשובה. אחרי זה חיפש את קטרין חברה של אביטל, אבל גם היא שקטה. לבסוף הצליח לתקשר עם מיכאל, בעלה של קטרין.
מיכאל, תקשיב, תן לי את הטלפון של קטרין, אני לא מצליח להגיע אליה, ביקש שלומי.
קטרין עכשיו עם ילדה בכפר, חגיגת השנה החדשה שם, וכשירות הרשת גרועה, השיב מיכאל.
הגעתי הבוקר, כי היום היה צריך להיות משמרת, והם עדיין בחופשה, אמר מיכאל. למה אתה צריך את קטרין?
חשבתי שהיא אולי יודעת איפה אביטל, כי אני באתי מההורים והיא לא בבית. כל מה שקנינו לילדה גם נעלם, שלומי תיאר.
רגע, זאת הייתה אמא שלך שהייתה עומדת להניב, ואתה נאלץ לעזוב לתקופה של חגים, נדהם מיכאל.
היא בעצמה לא רצתה לצאת, למרות שהרופא נתן לה תאריך 1011 בינואר, היה לנו זמן לעלות, שלומי ענה.
מזל טוב, שריק, אתה כמו בובה, חייך מיכאל.
למה? שלומי לא הבין.
כי כנראה אתה כבר רווק, חורשי! תתקשר לבית החולים, היא בטח שם, הציע מיכאל.
עשר ימים לפני כן, אמא של שלומי קראה בטלפון:
שלומי, למה אתה יושב בבית בחג? אביטל לא רוצה לנסוע, ואתה בא לבד. המועד של הלידה כמעט שני שבועות, תוכל לחזור בזמן.
ובנוסף, כמעט כל המשפחה תבוא: דודה רות עם דוד יוסף, נטע עם ויקטור, אולג עם פבלו, וגם אני עם אבא ויקי עם גל.
ויקי הזמין לנו חדר במלון כפרי, באמצע היער, ארבעה ימים, מ-30 עד 2 בינואר.
ב30 בינואר יש בנקתה במסעדה עם אמנים, שילמתי בשבילך, תחזיר לי, תשהה אצלנו עד חג המולד, ופוגש ב8 תצא לכיסוי הלידה של אביטל.
אביטל לא רציתה:
שלומי, אני יכולה להיתקע בכל יום, תדמיין שכולם חוגגים ואני פתאום קולטת את הכאבים. ובמלון מחוץ לעיר האם אמבולנס יגיע בזמן?
לא, אני לא אלך לשום מקום.
נכון, אמא אומרת שהנשים היום סובבות את המחלה למקום מיוחד, והולדת הילד נחשבת לגיבור. היא שלשה שלנו לכנסת העולם, ולא נשארת במנוחה.
שלומי הבין שאבא של אביטל צודק במקצת, אבל הוא דמיין כמה משעמם יהיה לשבת בבית בלילה של ראש השנה רק שניים, עם שולחן צנוע, אביטל קבעה שלא תבשל בכלל, וזה גרם לו עצב. כל המשפחה תבלה במלון, תשיר, תשתה, תרחף. הוא סוף סוף יצא לבד.
במלון הכפרי היה באמת חפץ. חצי שעה אחרי חצות, שלומי יצא מההיכל אל הלובי כדי להתקשר לאביטל, אבל היא לא קיבלה.
טוב, אתה מתעצבן, ובסוף את עצמי אשמה, היא יכלה להיות כאן ולחגוג איתי, חשב שלומי.
למחרת, אמא שלו נשטפה באכזבה על החמות:
אביטל אפילו לא חייגה, לא ברכה אותנו עם אבא לחג. היא נורא מפוגעת! אתה הרגעת את האישה, בניין.
היא לא מבינה מה המשפחתיות האמיתית, אנחנו כאן כולנו, והיא לבד. בואו נשב ונחשוב.
היא, באותה לילה של ראש השנה, לא חשבה על כולם. אם זכרה מישהו, זה היה שלומי, ולא החותן או החמות, או כל המשפחה הרחבה.
הוריה של אביטל, אחרי ששמעו שהיא נשארה בבדידות בחגים, הזמינו אותה הביתה. הם לא תכננו ארוחה גדולה.
אחיה של אביטל גר בתל אביב ועובד במפעל תעסוקה מתמשכת, ולכן הוא לא היה חופשי לחגים, ולכן ההורים של אביטל תכננו לחגוג יחד רק שניים.
ב30 בינואר, בשעה תשע בערב, היא עם אמא סידרו את השולחן, ובאותו רגע היא נפלנה.
הזמינו אמבולנס, האמא הלכה איתה, האבא בא אחריהם ברכבו.
היא קיבלה את הילד בבתי חולים, ההורים קיבלו אותו בחדר ההמתנה. היא הפכה לאמא של בן
שלומי, אחרי שהצעת של המילה, לקח עצה של החבר והתקשר לבית החולים.
קלעה? אתמול פורטו, ענו במרכז המידע.
איך פורטו? שלומי לא האמין. כבר יש תינוק?
כן, ראשון בינואר, חצי אחרי חצות.
מי אסף אותה מהבית חולים? שאל שלומי.
בחור צעיר, אנחנו לא רושמים את המידע בכתבי הרישום!
שלומי הבין שההורים של אביטל הם היחידים שהביאו אותה, ולכן עכשיו הם עם הילד. הוא קנה זר פרחי רוזות ובא לשם.
הדלת נפתחה על ידי חותנו.
אני כאן, אמר שלומי.
מה תרצה? שאל אבא של אביטל.
אני הולך לבקר את גן, אמר שלומי.
ובכן? שאל חותנו.
אני, בעצם, בעלך, השיב החתן.
אביטל! קרא החתן בקול רם. בא כאן בחור שמדבר שהוא בעלך. רוצה לשוחח איתו?
לא, תן אותו לעבור, חוותה אביטל משם בחדר.
החתן הניף ידיים:
אין רצון. להתראות, בחור צעיר! וסגר את הדלת.
שלומי המתין כמה דקות ויראה שוב. הפעם נפתחה על ידי חמותו אישה גבוהה, חזקה, קולה חזק. בצדק, שלומי חשש קצת ממנה.
אתה מבין משהו? שאלה.
תן לי לעבור, התחיל שלומי באומץ. אני חייב
הוא לא סיים, היא שלפה את הזר מהידיים של החתן והזילה אותו כמה פעמים על מצחו של שלומי.
מה עליך, תזכה להתייעץ עם עורך דין! ואל תתקשר יותר, הנכד שלי ישן, אמרה, זרקה את הזר על הרגליים וסגרה את הדלת.
שלומי הלך הביתה. בדרך הוא ניסה לשטוף את פניו הרוזים יפים, אך יש להם קוצים.
חזר הביתה, הכי ראשון התקשר לאמא שלו.
תדמייני, הם אפילו לא תנו אותי להיכנס לבית ולראות את הילד.
אל תדאג, שלומי, אביטל תחזור עם הילד בזרועותיה, אמרה אמא. אל תתקשר לה, ואל תעביר כסף.
תן לה האמא תזין, אם היא חכמה ככה. שבועשבועיים יעברו והיא תלך הביתה, המשיכה. אתה תישן, מחר למחרת לעבודה.
שלומי היה על זה: ארז קוגל קנוי בחנות, אכל, נרדם.
הוא ישן בשלווה, כי לא ידע שהוא ישן בדירה הזאת בפעם האחרונה.
מחר כשחזר מהעבודה, כל החפצים שלו, ארוזים בקופסאות ושקי זבל, נעמדו במרגלית של המדרגות. הוא חייג, והדלת נפתחה לחמות היא בעלת דירת שני חדרים שבה גרו אביטל ושלומי.
טוב, גבר יקר, אתה זוכר את הכתובת של שיכון הסטודנטים? צריך להזכיר? אסוף את החפצים שלך, הכול שנשאר יאסף מחר על ידי הנקייה!
הוא נאלץ לעבור לשיכון.
הם פוצצו את ההזוג דרך בית משפט. שלומי נמאס מהשיכון, רצה לשכור דירה, אבל אחרי שהוא קיבל משכורת, אחרי שקוזזו מהשכר מזונות הילד וחמישה אלפים שקל לתחזוקת האישה הקודמת, הוא הבין שלא נותר הרבה.
אתה צריך לחסוך יותר! אתה צריך להמשיך לחסוך לדירה, אמר מיכאל. אל תדאג, שלומי! תתאושש! והחגיגה של השנה החדשה הייתה מדהימה!
אביטל שלמה שלושה שנים אצל ההורים, שדאגו לה ולסאשק הקטן, הדירה שבו הם השכירו באותה תקופה.
כאשר חזרה לעבודה, היא חזרה עם סאשק לביתם. אחרי שיפוצים, אין עוד זיכרון לשולו ולמשפחתו של שלומי.
מה דעתך על מעשיו של שלומי? כתבי לי בתגובות, תורמי לייקים.
