«האם באמת האישה הזאת האם היא אשתו של האישה שהיתה רודפת אותו כמו חיה בר? שאלתי בקול חורק. מילותיה: «אתה טעות נעוריי» נשמעו בעיני כאילו היו חריקות מחורבות של הלב.
הסיפור שלי, יוסי, מתחיל רק מכך שמצאו אותי רועם מרעב ופחד על סף ביתו של תינוק קטן. האם של התינוק, כנראה עוד לא איבדה את כל מצפון שלה, כרכה אותי בשמיכה חמה, עטפה בידיה חבישת צמר תיש, והניחה אותי בתיבה קרטונית. כנראה היא לא רצתה שאני אפשון.
לא היה שורט על שם של הילד מי הוא וממאין הוא. רק שבידי היה תליון כסף גדול בצורת האות «א», כמסמלת אחריות של האם. היה תליון מיוחד, לא מהחנות הרגילה, אלא מתכת בעלת חותמת של תכשיטן ידוע.
השוטרים נקטו ברכיב הזה כדי לאתר את האם המפולגת ולנסות להחזיק אותה לדין, אך המקרה הסתיים במעורפל. התכשיטן שעיצב את התליון נפטר בגיל זקנה, והספרים שלו לא שמרו רשומה על אותו פריט. כך הוכנס התינוק למוסד היתום תחת שם פיקטיבי יוסף אנונימי. כך נולד עוד ילד של המדינה.
כל ילדותו של יוסי עבר במוסד היתום, עם תמיכה חברתית מלאה, אך תמיד הרגיש חום של אהבת הורים חסר. הוא חיפש תמיד משאלות של מציאת אבא ואמא.
בטח קרה משהו נורא, שהאם עשתה איתי את זה. היא בטח תחזור ותיקח אותי משם חשב, כמו כל שאר חבריו ליסוד.
כאשר הגיע לגיל בו הוא שוחרר מהמוסד למסע החיים הגדולים, המטפלת תלה לו על הצוואר את התליון וסיפרה לו את סיפורו.
אז אם האמא רצתה שאמצא אותה? שאל יוסי.
אולי! או אולי פשוט תפסת את התליון בטעות מהצוואר שלה, כי ילדים קטנים אוהבים לתפוס דברים. ובכן, הוא היה מחוזק בכף ידך בלי שרשרת! הניחה המטפלת במחשבה.
המדינה העניקה לו דירת קומה קטנה לא גדולה, אבל שלווה. הוא נרשם ללימודי טכניון, סיים והצטרף לעבודה במוסך רכב.
***
הפגישה עם טזאל הייתה מקרית לחלוטין: התנגשו ראש בראש ברחוב בתל אביב. תחילה נפלו עליהם מגזיני אופנה שהייתה לחוצה בחיבוק, ואז יוסי רץ להתנצל ולאסוף את השברים. הפגיעה היתה חזקה עד שהדמעות נצברו משני העיניים, והצחוק החל להחליף אותם. הם נשארו עומדים בין הקהל, מחייכים זה לזו דרך הדמעות, ובאותו רגע יוסף הבין שהוא נפל על האהבה האמיתית.
אני חייב לתקן את החטא שלי! מוזמנת לשבת איתי בקפה? הציע יוסי בטון חצי מצחיק חצי מרגש.
טזאל חייך וקיבלה בחיוך, כאילו הייתה מוכרת של משיכת דוב ילדה חמודה וחדשה.
יוסי, מרגיש לי כאילו מכירה אותך כל חיי! אמרה אחרי חמש דקות של הכרות.
תאמיני לי! גם אני מרגיש כך!
הזוג התחיל לצאת יחד, והקשר היה כה עז עד שלא שכחו זה את זה, טלפו ועדכנו זה עם זה כל שעה. הם הרגישו את הלב של השני.
בכל פעם שיוסי נחתב במקום בעבודה, טזאל הייתה מתקשרת מיד ושואלת אם הכל בסדר.
את אתה! ואני אני! אני מרגיש שאת גורלי! אמר יוסי, ובדאגה. חבל שלא אוכל להציג אותך כהכלה שלי להורים שלי. אין לי הורים.
אבל יש לי אותך! ואני בטוחה שתאימי על ההורים שלי.
***
אז למה אתה קורא לו בחור מהיתום? קראה בת קריאות חוץ מהשאר, את נו, הם שם כולם קשים ולא מתורבתים! אמרה לידתה של טזאל, לידיה כהן, נושאת את הלב על היד ונתקעה בכסא עור.
אמא, יוסי בחור טוב, שמח! למה אתה כך? ניסה טזאל להגן על האהוב שלה.
נכון, יקירה! לפני שמחליטים על מישהו, צריך לראות אותו ולדבר איתו! תזמי פגישה, נלמד מה הוא מרגיש. אמר אביה, יואב רוזן, קצין משאבי אנוש.
יואב! אנחנו לא מגדלים לנו בת במטרה שתתחתן עם מישהו שאין לו שורשים! ואולי הוריו של יוסי מזרים? קראה בחוסר סבלנות האמא.
נבדוק זאת כשנתראה! חייך יואב.
לידיה כהן נרתעה, חזרה לשעה, והפלתה את הדלת בחוזקה.
יואב רוזן קרן מבט משעשע אל טזאל:
הכל יהיה טוב, בתי, נצא מהזהירות!
תודה, אבא! נשקה בחיוך על לחוויה של יואב, ואז הודיעה: אז מזמינה אותך, יוסי, לארוחת שבת?
בטח! אשמח לדעת למי אני מתאהב כל כך.
***
ביום שנקבע, יוסי, מכוסה בחיתון וחבק עם שני זרדים (לאחד טזאל ולשאר, אולי לבת החמות), והביא עמו עוגה, עומד על סף דירת האהובה שלו.
טזאל, זוהרת, מובילה אותו למטבח.
אמא, אבא, תכירו, זה יוסי שלי!
אבא לחצץ ידו על כתפו, לידיה קיבלה את הזרדים והפכה לבהייה. היא איבדה את המילים לרגע, כאילו קיבלה מכה של שקט.
לאחר כמה שניות, הזמינה את כולם לשולחן.
סליחה, פשוט נפלתי קצת מהשגרה נימקה היא.
במהלך הארוחה, היא שאלה:
יוסי, יש לך תליון מעניין. נראה שלא היה מודפס.
זה זיכרון היחיד על אמא. כשהמוצאים אותי על סף המוסד, אחזתי בתליון בכף היד.
לידיה כהן לא מדברת עד סוף הערב. היא רק מזיזה גרגירי אפונה על צלחתה.
יואב רוזן, החתן המתקרב, מצא עניין משותף עם יוסי: כדורגל, סקי, דיג.
בחור מצוין! אמר רוזן כשיוסי עזב.
מצוין? אין לו חינוך, אינו יודע לשוחח, מתנהג ברמה נמוכה קראה לידיה בקול צורח.
לידיה, מה את אומרת? משוגעת? מה הוא עשה לך? שאל יואב בתדהמה.
היא לא ויתרה. פנתה לבת והכריזה:
את חייבת להיפרד ממנו! מיד!
היא נעלמה לחדר שלה, ולא חזרת לדיבור.
***
מה לעשות? איך זה ייתכן ששניים נפגשים תחת שמי הארץ הרחבה? תוהה היא במחשבותיה. היא הרימה דמעות אל תמונה ישנה שהייתה מחבוא במגירת הספרייה.
בתמונה שחור-לבן, הילדה הצעירה שלה מביטה בגאווה. על צווארה תליון דומה לזה של יוסי.
אם לא איבדתי אותו אז היום הוא נלקח בטעות! חשבה.
היא קיבלה את התמונה והכניסה לכיס:
אין לתת ליואב וטזאל לראות זאת! צריך לחשוב על משהו.
היא לא יכלה לישון בלילה. הפתרון היה לשוחח עם יוסי ולבקש ממנו לעזוב את העיר לתמיד.
תתני לי את מספר הטלפון שלו, בבקשה?
טזאל, שלא חשדה דבר, כתבה את המספר של יוסי בחיוך, וצאתה מהבית במצב רוח טוב.
לידיה, נשארת לבד, חיברה מיד למספר של יוסי.
יוסי, שלום! אפשר לבוא היום? אולי בעוד שעה?
כמובן! אז אבוא.
כעבור שעה, יוסי ניצב על סף הדלת, לידיה נראתה חולה ובוכה.
צריך לדבר! אמרה בקצרה והזמינה אותו לחדר.
יוסי, אתה חייב להיפרד מטזאל. זה סוד שלי. נשבע עכשיו שהמשפחה שלי לא תדע.
טוב, נשבע! השיב יוסי, יושב על קצה הספה, רגליו רועדות מתחושה גרועה.
יוסי, טזאל היא אחותך! הכריזה לידיה והציגה לפניו את תמונתה עם התליון על הצוואר.
אמא? שאל יוסי במבוכה, עיניו מתמלאות דמעות. ומה אבא?
לידיה הזיזה ראש
לא, יואב רוזן הוא לא אביך. הייתי עם יוני, הוא היה במגף צבאי. הייתי צעירה, חלאה. אחרי שהבטן שלי גדלה, הוא עזב לא סיפרתי לו. הלכתי לעיר אחרת, לבת סבתא, והסתרתי שזו הייתה ילדי. נולדתי תינוק, והשלחתי אותך למוסד. אחרי כמה חודשים חזר יואב, נישאתי.
ומה איתי? כעס יוסי בדמעות.
אתה בטעות נעוריי! לא מגיע לך להרוס את מה שבניתי במאמץ! הגעת לעולם בלי הזמנה, ובדיוק עכשיו אתה כאן! הלך לעינייך!
יוסי נעמד, נבוך, ולא ידע מה לומר.
«האם באמת האישה הזאת האם היא אשתו של האישה שהיתה רודפת אותו כמו חיה בר?» נזכר בקולו של יוסי.
מילותיה: «אתה טעות נעוריי» חודרות באוזניו.
יוסי, בנשימה עמוקה, קם מהמיטה:
להתראות, לידיה! לא אגלה את הסוד לאף אחד.
אני אגיד את הכל לאבי! נשמע קול פתאומי.
הפתעה גרמה לכולם לבהות. בטוח עמד על הדלת, ובידיו חיבקה אל הטלפון.
טזאל, עומדת בגב הדלת, מביטה באימה, חוץ על האם.
תמיד ראיתי בך אדם טוב, ואת, אמא רעת אמיתית!
***
סליחה, אחותי! לחש יוסי, מצית את ראשו למטה, מנסה להסתיר דמעות.
הוא רץ למקום שבו המבט נופל. הרגיש כמו בועת אוויר מתפוצצת, מתפרקת לחלקיקים קטנים, רוצה להיעלם.
כמה ימים אחר כך, יוסי הלך למשרדי הגיוס ונרשם לשירות במרכזה. אביו יואב וטזאל הגיעו לשחרורו. יואב חיבק את יוסי בחוזק גבריות.
תהיה חזק, בן! אנחנו כאן, משפחה בשבילך, תחזור הביתה!
טזאל חיבקה את האח והלוחשת לאוזנו:
תחזור, אחי, אנחנו אוהבים אותך.
יוסי הרגיש חום בלב. אין לו אם, אבל הוא לא לבד בעולם. יש לו עכשיו אבא ואחות. חבל שהוא אהב את טזאל יותר מאשר את אחותו.
ולידיה נשארה לבד. יואב נפרד ממנה, טען שלא ציפה ממנה למעשים כאלה. היא נותרה רק מאשימה את יוסי שכאילו הוא תמיד מגיע בזמן הלא נכון.
הצטרפו ללייקים והגיבו בתגובות!
