«האם באמת האישה הזאת, שנראית כמו חיה ברודפת, היא אמו?». קולה של האישה לוחש לי באוזניים: «אתה הטעות שלי בנעורים».
הילד, אלי, יודע רק שהוא נתקף ברעב ובפחד על סף הדלת של בית קטן בתל אביב. אם התינוק, כנראה שיש בה עדיין חלק של מצפון, עוטפת אותו בשמיכה חמה, חובשת חצאית מזוקן עזים, ומניחה אותו בקופסת קרטון. היא לא רוצה שאלי יקרר.
אין שום פתק עם שם הילד, תעודת לידה או מידע על מקום הולדתו. רק בידו של התינוק תלוי תליון כסף גדול בצורת האות «א» ירושה מאמו.
התליון אינו משווק בחנויות רגילות, הוא יצירת חפץ של צורף ידוע שסימן אותו בחותמת אישית. המשטרה, שמנסה לאתר את האם המבולגנת, נתקעת: הצורף נפטר בגיל מבוגר מאוד והספרים שלו אינם מוזכרים בתיעוד.
הבית לבתי יתומים רושם על התינוק: אלי נעלם. כך נוהה על פני העולם עוד ילד מדינת ישראל.
כל ילדותו של אלי מתרחשת במעון עם מימון מלא מהמדינה. הוא מתגעגע לאהבת הורים ולחלום למצוא הורים אם ואב.
אולי קרה משהו נורא, ושמאתי התנהגה כך. היא תמצא אותי ותוציא אותי מכאן, הוא חושב, כמו כל חורגים מהיסוד.
כאשר הוא יוצא מהמעון לחיים החדשים, המטפלת תולה לו על הצוואר את התליון ומספרת לו את סיפורו.
אז האם רצתה שאני אחפש אותה אחרי?, הוא שואל.
אולי! או אולי פשוט תפסת את התליון מהצוואר שלה בטעות. ילדים קטנים אוהבים לתפוס דברים. וההתליון היה בידיך בלי שרשרת!, משערת המטפלת.
אלי מקבל מהמדינה דירת סטודיו קטנה משלו, נרשם ללימודי הטכנאות, מסיים ומצטרף למוסך רכב.
***
הוא פוגש את דפנה במקרה על השדרה: שניים מתנגשים, ספרי אופנה של דפנה נפלים משלה, ואז אלי מנסה לאסוף את הפזורים בהתנצלות. המפגש גורם לשניהם לבכות ולזוהר בעיניים, והקהל סביבם מתרחק, בעוד הם מחייכים דרך הדמעות. באותו רגע אלי מבין שהוא מאוהב לנצח.
אני חייב לתקן את החטא שלי! מוזמנת לשבת איתי בבית קפה?, הוא מציע.
דפנה מקבלת את ההצעה בחיוך, מרגישה בו חן של דוב נוגה.
את יודעת, אלי! יש לי תחושה שאני מכירה אותך כל חיי!, היא אומרת אחרי חמש דקות של שיחה.
לא תאמיני! אני מרגיש בדיוק את אותו דבר!, משיב הוא.
הזוג מתחיל לצאת יחד, שולחים הודעות, מתקשרים, מרגישים את הרגש של השני. כל פגיעה או פציעה בעבודה, דפנה מתקשרת מיד ושואלת אם הכול בסדר.
את אני! ואני את! אני מרגישה שאתה גורל שלי!, אומר אלי לדפנה. חבל שלא יכולה להציג אותך להוריי כנישואין, אין לי אף אחד.
אבל יש לי אותך! ואני בטוחה שההורים שלי יאבדו בך, משיבה דפנה.
***
מה זאת אומרת הבחור שלי ממקלט ילדים? את משוגעת? כולם שם קשים ולא מותאמים, מתפרצת מרים כהן, אם של דפנה, ומתיישבת בחלוק עור.
אמא, אלי בחור טוב, מצחיק! אי אפשר לשפץ את כולם במטלה אחת! למה את ככה?, מנסה דפנה להגן.
בדיוק, יקירה! לפני שמגיבים על מישהו, צריך להכיר אותו ולדבר איתו! תביאי אותו כאן ונדבר, נבין למה הוא מתנהג כך, מצטרף משה כהן, אביה של דפנה, קצין משאבי אנוש.
משה! זה לא בשביל שאנחנו מגדלים את הילדה כדי שתתחתן עם מישהו בלי שורשים! ומה אם הוריו של אלי אינם מוסריים?, צועקת מרים.
נראה את זה כשניפגש איתו, אומר משה בחומרה.
מרים נענשת, קורסת בחדר עם דלת סגורה בחוזקה. משה מציג חיוך חמקמק לדפנה:
אין בעיה, בת, נעבור את זה!.
תודה, אבא! אז מזמינה את אלי לביתנו ביום שבת?, קוללת דפנה.
כמובן! הוא כבר כאן, אה?.
***
ביום המיועד, אלי, לבוש בטובו, נושא שני זר פרחים (אחד לדפנה ואחד לאמא העתידית) ועוגה, עומד בפתח דירתה של דפנה בירושלים.
דפנה, מאירה וקורנת, מובילה אותו למטבח.
אמא, אבא, הכירו את אלי!, היא מציגה.
האב לוחץ יד על אלי, מרים מקבלת את הפרחים ונשארת לבנה פתאום, כאילו איבדה את הקול. אחרי כמה שניות היא מתאוששת, מזמינה את כולם לשבת לארוחה.
סליחה, פשוט נדהמתי מעט, מתנצלת.
במהלך האוכל היא מתבוננת בתליון של אלי.
אלי, יש לך תליון מעניין. הוא בהחלט לא תוצרת נפוצה.
זה הזיכרון היחידי שלי מאמי. כשמצאו אותי על סף המעון, החזקתי אותו במקומי.
מרים שותקת כל ערב, לא אוכל, רק מדפיקה גרגרי אפונה על הצ plate.
משה, החותן העתידי, מוצא עניין משותף עם אלי: כדורגל, סקי, דיג.
בחור מצוין!, הוא אומר כשאלי עוזב.
איזה מצוין?, מתפרצת מרים בתוקפנות, אין לו מראה, חוסר חינוך, הוא גסודר.
מרים, מה קורה? אתה משוגעת? מה הוא עשה?, שואל משה בפליאה.
מרים, בלתי מרוסנת, פונה אל דפנה ואומרת:
את חייבת להתפרק ממנו! מיד!.
***
היא מתעוררת בלילה, ממתינה למחשבות שמפזיזות, מרימה בתשוקה את התמונה הישנה בקופסת ספרים. בתמונה שחור-לבן היא רואה את עצמה הצעירה, עם תליון זהה על הצוואר.
אז לא איבדתי אותו אז! המפגע הקטן הזה גרם לו ליפול, היא חושבת.
היא שומרת את התמונה בכיס, מתכננת להימנע מלהיות נגישה למשה ולדפנה.
מרים לא ישנה כל הלילה. ההחלטה החכמה שצצה במוח: לדבר עם אלי ולבקש ממנו לעבור לעיר אחרת.
דפיקי, סליחה על מה שהייתי אתמול, רציתי גם להודיע לאלי! תני לי את מספר הטלפון שלו.
דפנה, בלי שום חשש, נותנת למרים את המספר.
מרים מחייגת מיד:
היי אלי, אפשר לבוא היום? בעוד שעה?.
אלי משיב: בוודאי, אגיע.
במשך שעה הוא עומד בדלת של דפנה, מרים פותחת בחיוך חבוי של כאב ובכי.
צריך לדבר, היא אומרת בקוצר, מזמינה אותו לחדר.
אלי, אתה צריך להתגרש מדפנה. זה סוד שלי. שבועים עלינו לשמור על כך שלא תדע זאת ההורים שלנו.
אלי, מום, נשבע: מסכים!. הוא מתיישב על קצה הספה, רגליו רועדות.
אלי, דפנה אחותך!, מודיעה מרים, מציגה לו את התמונה עם התליון על צווארה.
אלי, מבולבל, שואל: אמא? והאב?.
מרים מנענעת בראש: לא, משה אינו אביך. אני ופנתה הכרענו. אחר כך הוא הצטרף לאקדמיה הצבאית. הייתי צעירה, טועה. כשגיליתי שהרות, הוא עזב. הלכתי לחברתי, אמרתי שילדי נולד מת, ונשלחתי למעון. אחרי כמה חודשים חזר משה והתחתנו.
אלי מבקש: אמא, למה?.
מרים בוכה: אתה הטעות שלי בנעורים! לא היית אמור להגיע לעולם הזה, ולא היה מקום בשבילך! רד, חסר לי מקום!.
אלי עומד ללא מילים.
«האם באמת האישה הזאת, שנראית כמו חיה ברודפת, היא אמא שלו?». קולה של מרים חוזר לו באוזניים.
אלי נזהר, נושא נשימה עמוקה, קם מהספה:
להתראות, גברת מרים! לא חושף סוד אחד.
מרים צועקת: אבל אספר לכולם!.
הדלת נפתחת, דפנה עומדת במרכז, מביטה באימה אל האם.
תמיד חשבתי שאת אישה טובה, אבל את תכיה!.
***
סליחה, אחותי!, לחוש אלי, מוריד ראשו למטה, מרגיש דמעותיו מתפזרות. הוא רץ למקום שהעיניים שלו רואות, מרגיש כמו בועת אוויר שנפצחת.
כמה ימים לאחר מכן אלי מתרשם במשרד הגיוס, נרשם לשירות הצבאי בחזית חמה.
בוהק איתו מגיעים משה ודפנה. משה מחבק אותו בחוזקה, גבר אמיתי.
החזק, בן, אנחנו כאן בשבילך! אנחנו משפחה, תחזור בטוב.
דפנה מחבקת אותו, לוחשת: חזור, אחי, אנחנו אוהבות אותך.
אלי מרגיש חום בלב. אין לו אם, אבל יש לו אב ואחות. הוא מצטער שהוא ראה בדפנה יותר מאשר באחותו.
מרים נשארת לבדה, משה פורש ממנה, אומר שאין לו סבלנות למעשיה.
היא ממשיכה להאשים את אלי בחריגות, מתלוננת שאין לו מקום.
אוהדים מגיבים, משאירים תגובות.
