טוב, תחזירו אותי חזרה לבית החם? הדודה אמרה שהקצתם למהר, לקחו אותי בלי לדעת שהילד ייוולד. ואני לא קשור
אורית עמדה ליד התנור ומטגנת חביתה. עוד מעט הבעל יגיע מהעבודה ונטעים כולם יחד.
היה לי משונה שהקטן שלנו, אורי, היום משחק בשקט בחדרו. בדרך כלל, כשאורית מכינה חביתה, הוא נרוץ לה, מביט בעינייה ומבקש:
אמא, אפשר עוד חביתה?
אורית נותנת לו, והוא נראה כאילו כבר נמאס, אבל מיד חוזר ומבקש שוב, בקול מתוק ועם כל טעימה:
ממאמא, אפשר עוד?
אורית מבינה שאורי כבר שבע, רק רוצה לחזור ולגלגל את המילה החמה והאהובה אמא. בעבר היא הייתה מניחה את כף העיסה ולקחת אותו על הידיים; הוא עדיין לא כבד, רק חמש שנים. היא הייתה אומרת: אז מה, יונק, נלך לקבל את אבא מהעבודה?
ואורי היה משיב בהתלהבות:
כן, אמא, נלך לקבל את אבא! והעיניים שלו נצצו בתקווה, הוא עדיין לא הכיר את המילים המופלאות האלו, עד שהיום קיבל אבא ואמא.
עכשיו לאורי יש חדר משלו ומיטה משלו. וגם קיר ספורט עם נדנדות זה קנה לו אבא! יש לו עוד מכוניות, רובוט, קובייה של לגו והרבה צעצועים, והכל רק שלו, של אורי, ולא של אף אחד אחר. ובערב האמא קוראת ספרים, מרגיעה אותו במילה חמה ומספרת לו שהיא אוהבת אותו. אורי כמעט מתמלא באותה אהבה ושוכח כמעט מה שהיה לפני.
אורית רצתה לקרוא לאור, אבל הילד פתאום דחף אליה בבטן.
אורית נגעה בידו והילדה דחפה שוב.
אלוהים, אורית מתפללת כל יום על המתנה הבלתי צפויה הזאת, שכל יהיה טוב עבורם. כבר בחרו שם לילדה: בתיה. לבעל האמא קראו בתיה כהבתו של סבתה קתרינה.
היה אומרים שלא יוכלו להיות לה ילדים משלה, והיא עם דוד נלקחה לבית החם, ועכשיו אחרי שנה הולדת בת.
אורית התפנטה וכמעט שכחה להפוך את החביתה. היא קראה לאור:
אורי, ילד שלי, למה אתה כל כך שקט היום?
אבל שוב השתיקה. הוא לא שומע?
אורית כיבתה את התנור והלכה לחדר הילדים.
הוא היה מפתיע, אפילו האור בחדר היה כבוי, איפה אורי?
פתאום נשמע רעש בחדר. אורית הדליקה והביטה באורי, יושב על הספה בחולצה ובכובע. במרשתת שלו היה תיק גב מלא במכוניות האהובות עליו.
למה יושב בחושך? הפתיעה אורית והמשיכה בחיוכה: תקום, תתלבש, למה אתה מתכנן מסע? בוא, נאכל חביתה עם שמנת וקונדנסד חלב, יאללה, אורי, למה אתה כל כך?
אורי לא חייך, מבטו קפא בנקודה בעיניים בוגרות, ואז שאל פתאום:
אפשר לקחת איתי את הצעצועים? היא לא צריכה מכוניות?
מה אתה אומר, אורי? מה קורה, בן? לאן אתה הולך? מילים אלו הביאו לאורית ידיים משוחררות. האם היא אם רעה? האם אורי לא מרגיש אהבה? אולי הוא מקנא שהזמורה בתקיר? מוזר, רק אתמול הוא היה שמח מאוד.
טוב, תחזירו אותי חזרה לבית החם? הדודה אמרה שהקצתם למהר, לקחו אותי בלי לדעת שהילד ייוולד. ואני לא קשור
עיניו של אורי נראו רטובות, הוא התקשם והביט בצד.
אורי, מה קורה? איזו דודה? ואז נזכרה אורית שפגשה פעם שכנה. היא פתאום התחילה לדבר על ברכת תודה שהילד שבקרוב נולד, ולחצה את שפתיה, קלטה את אורי במבט. קיוויתם מהר, מריה, קיוויתם מהר!
אורית הייתה בטוחה שאורי עדיין לא הבין. היא נפרדה מהר מהשכנה הלא מתחשבת, ולא רצתה להתווכח איתו. אבל אורי, כפי שהתברר, הבין הכל.
ואז הוא חשב, אולי הוא זר, איך להיות לבד?
אורית חיבקה אותו חזק, הוא נבקע תחילה ואז נפל ובכה.
בני, אתה לא מבין, הדודה לא יודעת כלום, אנחנו עם אבא אוהבים אותך יותר מאף אחד!
אורית הסירה ממנו את הכובע והחולצה, והם, בחיבוק, נשארו לשבת בשקט על הספה.
כאשר בתיה נולדה, אורי ואבא נשארו לבד בבית, ואז הלכו לבקר את האמא והאחות הקטנה.
אורי היה מודאג שלא יאהב אותה האחות.
אבל כשראה כמה היא קטנה, הוא חייך בחמימות. אמא, איך היא תתמודד בלי אח גדול? אני אלמד אותה לשחק במכוניות, זה יהיה מהנה לנו יחד!
מאז אורי לא נפרד מהאחות הקטנה, מחכה שהיא תגדל, והורים יעבירו את בתיה לחדרו.
בינתיים הוא הפך לעוזרו הראשון של אמא…
בערב זה, אמא קראה לו: אורי, אספתי את בתיה, בוא נלך לקבל את אבא מהעבודה.
אורי כבר לבוש ובקיאה במעבדה: אמא, אחזיק את הדלת, תצא עם המעטפה!
הם ירדו במעלית, יצאו פתאום בחלון נכנסה אותה האישה.
אורי תפס חזק את ידי של אורית, כאילו מתרגש.
בני, אתה גבר, תעזור לדודה, קרא למעלית, היא נושאת תיקים כבדים.
בסדר, אמא! אורי הביט בגאווה באישה עם התיקים, קרא לה מעלית ורץ אחרי אמא.
מחר סוף שבוע, כל המשפחה תצא לפארק. חבל שבתיה עדיין קטנה, אבל בקרוב תגדל ונרכוב יחד במתקנים. ואורי, כאח גדול, יחזיק חזק אותה אם תיפול. הם אח ואחות לנצח!
