סבלת, בני! את עכשיו במשפחה אחרת, והכללים שלהם חשובים. נישאת, אתה לא באת לסיור.
איזה כללים, אמא? כולם כאן משוגעים! במיוחד החמות! היא שונאת אותי, זה ברור!
שמעת פעם על חמות שטובות?
הולך! הולך! הוא מת על הלילה! קראה שולמית כהן, עומדת באמצע המטבח, פניה אדומות מזעם ועיניה בוערות כפלדה. אם הבעל הולך, האישה אשמה. מה עוד אסביר לך?
החמות הייתה בטירוף. צעקה על חמותה תמר ברק, כאילו היא משוגעת. הכל בגלל שהיא חשדה את בעלה, בִּנְיָם, בגורל של נאמנות.
תמר, נערה צעירה ועדינה עם עיניים גדולות ובלתי מוכרות, נעמדה מול הקיר, מנסה להרגיע את האישה הזועמת.
שולמית, זה לא נורמלי. לו יש משפחה, ילדים ניסתה תמר להגן על עצמה, אך החמות קראה לה בקול גבוה, מזיזה את ידה כאילו תגרש זבוב מציק.
זאת המשפחה שלך? או שהילד שלך, שמקפא אותנו עם הסבא, לא מרשה לנו להיכנס? חייכה בחוסר עניין. חינוך שלך, אם כך!
איזה חינוך, שולמית? לִיָן רק בן שנה. הוא עדיין קטן, טענה תמר בקול רועד.
קטן? חייכה החמות. אצל יריב, הנכד אף קטן יותר. הוא ממרוד, לא משחזר, כמו הושיטה את ידה לכיוון חדר הילדים.
הוא בכלל נכדכם, השיבה תמר בקול רועש, למרות שצמרת קולה רועדת. וילדים מרגישים אנשים רעים. אולי זה למה הוא לא בא אליכם.
אנחנו רעים? איזה קוּץ צבעוני! צעקה החמות בקול רם. מאיפה אתה גר? של מי המזון שאתה אוכל? של מי הכסף שאתה משקיע? חוסר תודה!
תמר נמאס להילחם עם החמות. היא כבר אלף פעמים ביקשה מבִּנְיָם לחיות בנפרד מהוריו, אך בִּנְיָם, בן הבית הממולח, לא ראה צורך בזה.
הוא אהב לגור עם ההורים. שם הוא הרגיש כמו בת בתוך חיק ה’ בלי לחץ, הולך לעבודה ונותן לקשישים לטפל במשק הבית: כביסה, ניקיון, בישול. חיי נווה מדבר!
בהתחלה תמר ניסתה ליצור קשר עם החמות, לעזור במטלה, לתמוך ולדגול במאוזן של החמות, אפילו לשמוע את תלונותיה על השכנים. אך מהר היא הבינה שאין טעם.
בכל נסיון להיות חביבה, חמותה שונאת אותה ולא מסתיטה.
הביאתי הביתה את הבלתי-מתאימה, כאילו לא היה לנו נשים נורמליות, סיפרה שולמית כהן לשכנה, בזמן שתמר אספה את הצעצועים שהפזז בִּנְיָם סביב הבית, ושמעה את כל השטויות.
אפילו בכפר אחר היא שלחה אותו! אין שם שום דבר! הסבתא שלנו יותר טובים, חרוצים וחכמים.
אומרת! חיברה אותה השכנה, הבדויה מניה, שכבר סיימה לשטוח שלל עצמות הכפר.
אני מבינה אם היא יודעת משהו. ואיך, שולי? את אמרת שהידיים שלך אינן ממקומן!
את לא מבינה! אין לה סמכות. או תאבדי, או תשברי. וילד… הוא בכלל לא כזה.
אצל יריב הילד זה נושא אחר. רגוע, חכם. אבל הוא רק מתרגל, מתלונן. גנים לא מתאימים.
כאשר החיים הפכו לבלתי נסבלים, תמר התקשרה לאמא בכפר השכן והצטערה.
סבלת, בתי! את עכשיו במשפחה אחרת, והכללים שלהם חשובים. נישאת, אתה לא באת לסיור.
איזה כללים, אמא? כולם כאן משוגעים!
שמעתי פעם על חמות שטובות? כולנו עברנו את זה, ותצטרכי לעבור גם את זה. העיקר אל תראה שאת סובלת. סבלי.
מבינה שלא תספיק לשכנע את אימא הפחדנית, תמר נחמה אותה באיום שתתקשר לאבא.
תזכיר לאבא! נבהלה האמא. הוא בטור מעצור. צעד אחד והוא יכניס אותך למעצר!
תמר ידעה שאבא אוהב את בתו האחת. הוא קיבל תנאי על עבירה של משתה כשהתלוננה על תמר בחנות המקומית. היא ידעה שאבא לא ישתוק אם יגלה איך מתעללים בבתה האהובה במשפחה זרה. הוא היה איש חם מאוד.
טוב, לא אגיד לאבא, הגבילה תמר. אבל אם ימשיכו ככה, אם החמות תמשיך כך אינני יודעת מה אעשה.
הכול יסתדר, בתי, חזרה האם, מנסה להרגיע. בעוד כמה שבועות לא תזכרי אפילו את השיחה הזאת.
תמר רצתה לשכוח, אך הקשר עם החמות רק החמיר. שולמית כהן נראתה כשוטפת עוד יותר את החמות, כאילו תמר אחראית לכל בעיותיה. אפילו בעלה, יוסף, גבר זקן, עייף מהחיים, לא יכל לשאת עוד.
למה אתה צועק על האישה כל הזמן? רץ יוסף יום אחד, כשסכסוך הגיע לשיאו. היא תצא מאיתנו! היא חייבת לעשות זאת!
אני אפוג! קראה שולמית, זורמת כל זעמה על בעלה. אני תוביע כל שקל שנצבר לנו במשך השנים! ואקח את הילד שלה, כדי שלא יגדל במשפחה כזאת!
תמר ידעה שהחמות מדברת שטויות, אך היא עדיין פחדה, במיוחד כי היא עדיין אהבה את בִּנְיָם.
הזכרת שהבעל נפגש בחשאי עם אהובת עברו, אוקסנה, נחשבה רק לשמועה כפרית שכל הסבתות כמו שולמית תפסו והפיצו ברחבי הכפר.
לא היה ברור כמה זמן יימשכו ההשתלטויות של החמות על החמות, אם לא היה לשונתה הארוכה. באותו רגע, אחרי שובבה של “ניצחון” נוסף על החמות, היא סיפרה לחברה הטובה ביותר שלה, מניה, על “גיבוריונה”.
ולאחר שלחה אותה לחברתה, לבעלה כך הסיפור על “החמות הקשה” הגיע לאביה של תמר.
אבא של תמר, אדם חזק כמעט שני מטר, כתפיים רחבות, חשב רק כמה זמן ייקח. הוא לקח גרזן, שהשתמש בו לחציבת עצים, לא הוריד את מעילו, ישב על אופנוע קארן ישן, והלך בלי לומר מילה לאמו, אל הכפר הסמוך כדי להציל את בתו מחיי הבושה.
באותו זמן, במקלט של שולמית, פרץ ויכוח אמיתי. האמא הצעירה השאירה לחברתה הקטנה, יוני, על הספה הצהובה-כתומה החדשה לרגע, כדי לרוץ אחרי חיתול רך.
כשהיא חזרה, מצאה כתם חום קטן תחת הילד. בעיני החמות הכתם הלך והתרחב עד שהפך לחור שחור שיעקור את כל הדירה. האישה הופיעה פתאום כמו סופת רעם והחלה לצרוח על החמות.
הרסת את הספה! האהובה שלי! אתה יודע כמה היא עלתה? הייתי קוטעת את ידייך ואז אשאר לתפור!
אתן את זה, ניסה תמר להרגיע, לוקחת מטלית רועדת.
מה תנקה? היא חדשה! איך תדע? אף פעם לא קניתי דבר בכספי!
ואתם קונים לעצמכם? קראה תמר, ובאותו רגע היא נועזת להאשים את החמות שזחלה על גב של גבר כל חייה.
תראי אותה! מספיק לעבור על החמות! פניה של שולמית כהן אדמו.
תנגב את הכתם, ואז תצא עם בנך! תחיו איתי ותהיו משוננים עד שתלמדו איך להתנהג מכובד!
תמר, בוכה, נזגה במטלית, הכתם חום על הספה הצהובה האדירה לא היה מתכנן להסתר.
יוני, שהרגיש את דאגת אמא, צילצל בקול חזק, והצפצוף שלו הגבוה רק הגביה את המתיחות בבית.
שולמית כהן עמדה מעל תמר וממשיכה לזרוק לשונאויות. היא לא שמעה שבדלת נכנס אדם זר. זה היה אביה של תמר, משה. הוא עמד שם כמו פסל, ידו אוחזת בחזקת ידית הגרזן.
ברגע מסוים, שולמית הרגישה נוכחות והסתובבה. מבטה נפל על האקדח. היא ידעה כמה משה חם, וידעה גם על תנאי המאסר שלו. פחד נחלש בעורף של שולמית.
הבין שהיא נחתה מספיק, והדבר הפך למשהו רציני, היא ניסתה לשמור על פניו, אך קולה רעד.
היי, משה! אני רק מגדלת את בתך
שמעתי איך אתה מגדלת אותה, קרא משה בקול חמור, נכנס לחדר בנעליים בלבד.
הוא הרים את הגרזן מעל ראשו, גרם לשולמית למתוח ולהסתתר, אך במקום לירות, הוא הניח אותו על הכתף והושיט את ידו לבתו.
בואי, תמר, אין לך כאן שום מה לעשות, אמר והוציא את בתו החוצה.
חכה, חותן, חזרה שולמית, מתאוששת מהמתח הראשון, מנסה להחזיר שליטה. מה אגיד לבני?
תן לבן שלך לבוא אליי. אחרי אהבתו, אני אדבר איתו. בגבריות, ראה משה מבט קרח שמדבר יותר ממילים.
משה לקח את בתו ויוני הקטן. לבני היה קשה להגיע אליהם, פחד מהתנגשות עם אביו, אבל לבסוף הוא הגיע.
משה שוחח ארוכות עם גילו, לא איים, לא צעק, אך קולותיו השקטים והגרזן שעל השולחן גרמו למילותיו להיות משמעותיות.
בני הבטיח לחיות עם תמר בנפרד, שהאם שלו לא תתערב יותר בחייהם, ושהוא יגן עליהם ועל הילדים, בלי פגיעה.
כאשר משה לחץ בחוזקה על ידו של בני, הוא הרגיש שהצחוק עם האיש הזה מסוכן, והבטחותיו יתקיימו.
מאותו היום, שולמית כהן עברה לחוץ על חמותה והנכד. היא כבר לא שוחחת איתם, אפילו לא אומרת שלום כשפוגשתם ברחוב.
בני ותמר חיו בנפרד. והכל היה בהרמוניה והבנה. אולי זה בזכות ‘הוראות’ של החותן, או אולי בגלל אהבה אמיתיתבבוקר הראשון של הקיץ, אחרי שהרעש נרדם והדלתות נסגרו, תמר ישבה על המרפסת של הבית החדש, משקיעה את עיניה בענן הלבן שנשטף על פני השדות. יוסף, שהשאיר אחריו רק צל של זיכרון, חייך בשקט אליה, וחשפה לה בקבוק ישן של מים מינרלים שהייתה קיבלה מהשכן, מתנה קטנה של שלום.
בני חזר אל העבודה במפעל, אך הלב שלו נשאר במרכז הבית שבו צמח הציפור הראשון של הילדים, קווסק נרגש שירה של קיץ. הוא רשם במכתב קטן, עטוף ברצועת קפלים, את המילים: “זכיתי בך, ובאמת בכוח של סבלנות ובחירות חופשיות”. המכתב נחת בחבילה של הפירות ששלח לו אבא, ושם קיבל תמר מבט חם של הכרה.
באותו ערב, כשקול הלילה הרך מילא את הרחוב, הגיע אליהם משה, עם ריח של עצים חקוקים וענף של דבש. הוא לא ניגן באקדח, אלא שיחק גיטרה ישנה שהייתה קבועה במעמקי הכתף שלו. הצלילים של המוזיקה הפכו למחבקת, וכך היה ברור שכל אחד מבני המשפחה קיבל תפקידו: המוזיקה תזכיר להם שהקול של האמת אינו תמיד חודרני, אלא יכול לזרום ברכות כמים.
שולמית, שכעת חיה באוהל קטן על קצה השדה, קיבלה קריאה פתאומית מהילדים קריאה של תיקון, של שיתוף והזדמנות. היא נעמדה לפני החומות של עצמה, פקחה את הלב, והבינה שלפעמים חוסר היכולת לשנות חוץ מן ההשתדלות היא רק צעד ראשון. היא שלחה אל תמר פתק עם מילים חדשות: “תודה על האומץ להרים את העיניים למעלה, ולפעמים לכלול את האמת הפשוטה אנחנו כולנו נולדים עם נפש שמחפשת אהבה.”
הדלת של הבית נפתחה ברכות של צחוק של הילדים, והקול של הלחיים המתוקים של הילד הקטן גילה שיחה של סיפור אחר סיפור שבו הומלסות של דורות ישנים נפרדות, נפתחות ומתחילות מחדש. במקביל, הקמתו של קיבוץ קטן, שבו כל משפחה משאירה משבצת של פירות ועשב, נוצרה מדינה קטנה של זיכרונות משותפים, שבה אין עוד חמות שמחזיקות בחבל של שליטה, ולא עוד תמר שצריכה להילחם נגד צללים.
השמש שקעה לאט, והצבעים של השמיים נראו כמו קשת של תקווה. בתמימות של הרגע, נפתח סוד קטן: כל האנשים שהיו עדים לצעקות וקרבות, הפכו לבעלי תפקיד חדש שומרים של שקט, ממלאי אהבה, ומנהיגי תקשורת.
תמר הרימה את ידיה אל השמיים, וברגע אחד של שלווה, חשה איך כל הפרקים שהיו, כל המכשולים והקולות החזקים של חיות נשכנות, נכנסו לכוח של סיפור שמחובר באופן אינסופי. היא נזכרה במילה אחת שהיא שמעה בילדותה, לפני כל הסכסוכים: “חיים הם שליחים של אהבה, והכל מתחיל במגע של יד.” ובדיוק אז, כשקול של רוחות עלים רטט, היא חייכה למרחק ותשובה של הלב: האמת היא שהאושר נמצא באפשרות להחליט, וההחלטה היא הפתרון.
כך, במקום שבו פעם היה צעקות, נבנה גשר של תקווה. והקול של האור שבא ממרחבי ההרים חזר למלא את הלב של כל מי שעזב, ושוב נגע באחד הקבוצות הבאים לעולם החדש, שבו כל חמות, כל הורים וכל ילדים יכולים לחיות יחד בהרמוניה, מבלי צורך ב’הוראות’ חיצוניות, רק ברצון משותף של לב פתוח.
