היום בערב, אחרי שהשמש שכבה מאחורי גורדון של תלאביב, ישבתי במטבח והחלו לרשום את מה שמסתער עליי במחשבות.
הקול של האורחת שכנה, רחל, עדיין רועמת במוחי:
הבת שלי איזה חכמה! מתגאה אורית אל השכנות. סיימה את סמסטר האקונומיקה עם חמשות מושלמות! ואף מצליחה לעבוד במזדמן, לא לוקחת אפילו שטר אחד!
אני מקנא בך, אורית! הילדים שלי רק יודעים לבקש כסף, מתלוננת שירי, אם של השכן. והם לא רוצים ללמוד בכלל. מריה אומרת שהיא אחרי הקולג’ תצא להתחתן, שכבה על הבעל שיבטיח לה פרנסה. והבן אה! היא מששמת יד, נעלבת מאוד מההתנהגות של ילדיה. אבל אורלי שלנו, היא באמת מתעלה, חכמה עד כדי כך שהיא חושבת איך לחיות בכוחות עצמה.
מאחורי הדלת, במרפסת הקטנה, הקשיבתי לעצמי כשקצבתי ברצפת העץ: “מיכאל, בן השמונהעשרה, צעד כמה צעדים הרחק משיחה של השכנות.” הוא היה שמח לשוב הביתה, אך אמא עדיין לא סיימה לקנות את כל המצרכים. אם אבא היה בעבודה, היום הוא היה נושא המזוודה של המשפחה.
את יודעת מה עושה האחות שלנו בירושלים? לחשתי לעצמי, מתוח. אם כן, לא הייתי אומרת לה אפילו על זה.
אורית הרימה את מבטה ביודעי דרך, כאילו היא מחכה לתגובה.
אמרת משהו? שאלה, נראתה מתוסכלת.
כן, אימא, אמרתי. מחר יש לי מצגת להכין ולכתוב חיבור. אולי תספרי עליי בפעם הבאה? השבתי ברוגע.
מה אתה, מה אבא! תנו לאנשים לדבר! טוב, נלך קראה אורית, והחלה ללכת.
מיכאל רק הרים כתפיים, קלט את המבט המשוכנע של השכנות. הן כבר לא היו שמחות שהן נחשבות בחיי האישה המלאה של האם. אורית המשיכה לדבר על בתה בטון שגורם למי שמקשיב לחשוב שהאורלי היא אידיאל מושלם, שכל אחד צריך לשאוף אליו.
רק הוא ידע את האמת, והיה שותק כדי שלא לדאוג לאמא.
—
היום בערב חזרו אליי שני גברים עם מבט זועם, ולצדם אשה שצפייה בתשומת לב.
האם יש כאן מישהי בשם אנסטזיה מיילניק? שאלה באדישות, מה שהזעזע אותי.
בתי עכשיו גרה בירושלים. היא לומדת באוניברסיטה, השארתי בביטחון. מה אתם רוצים ממנה?
בזכות האוניברסיטה? אנסטזיה? אתם רציניים? החמיצה, כמעט מצחיקה. היא נקטעה אחרי הסמסטר הראשון, לא הצליחה לעבור אף מבחן. זה לא הפתעה, היא לא הייתה באו’ר קורסים כדי למצוא לעצמה אהבה.
איך אתה מעז להרעיל את שמי? אני תובעת אותך על לשון הרע! קרקעה אורית, אך אז שמעתי רעש מאחורי הדלת. קריאה למתן תוספת של קולות הייתה כמו להודות שהיא צודקת.
היכנסו, הקפיד הבן שלנו במאמץ, מיכאל, לשמור על השקט. אין צורך להאכיל את השמועות. אמא, תן להם להיכנס.
אבל, מיכאל!
תן להם.
היה ברור שהוא כבר נחשב לבוגר על פני גילו של שש-עשרה, ועם זאת נשאר רציני, גם אם רק במעט, מודאג. מיכאל קיבל את האורחים לחדר, והצביע על הספה שאפשר לשבת עליה. האישה חייכה והסתדרת על הכיסא שעמד כמה צעדים מאחורה, בעוד הגברים נעמדו בחוץ.
מיכאל! איך אתה יכול להזמין אותם לבית? שמעת מה היא אמרה על אורלי!
שמעתי. ולכן הזמנתי, הוא השיב בקור רוח, כאילו הוא האחראי על הבית בזמן שהאב עסוק במשלחת. צריך למזער נזקים.
אולי את יודעת איפה היא? נגינה בגססות האישה.
בירושלים היא לא גרה במזוהה, אלא בדירה שכורה שמממן לה בעלה. הוא בן עשרים שנה ממנה, שלושה ילדים בוגרים, ועשיר מאוד.
הבעל שלו נקרא גרשון?
אולי, ואת האם שלו? מיכאל הרגיש את הלחץ הפנימי. איפה נחתה האחות של אמא?
לא, אני לא אשת גרשון. אני האחות שלו, נמאס לי מהמעשיות של אחי. גרשון יש לו אשתו המושלמת ובת של שותף העסק שלנו. הוא מרגיש מתוסכל מהנשים שמסביבו, ולכן מוותר על נישואין.
זה בלתי אפשרי.
חכם אתה, לחשה האישה. יש לך מושג היכן האחות המרושעת שלי?
אין לי, אבל החברה שלה אולי תדע. אני רוצה לשאול אותך על התכניות שלך. יש לי אחות אחת, אתה מבין?
מיכאל, מה כל זה אומר? מי גרשון? איזו דירה שכורה? מה קרה לבתי? האורית השתנתה במצב רגיש, פניה רטטו.
מיכאל רץ למקלחת, שם שמרה אמא את התרופות שלה.
להזעיק אמבולנס? נשאלה בקול מתפשר.
הוא קרא לאמבולנס, והחלה לרוץ אחרי התרופות. נינה ויקטוריה, האחות הכי חביבה בעיר, הבטיחה להגיע בחמש דקות.
מיכאל מאיפה אתה יודע את כל זה? שאלה אורית, לא מצליחה להאמין.
זוכרת שהאורלי קיבלה טלפון שבור? היא לקחה ממני את המחשב כדי לשוחח עם חברה ולא יכלה להתחבר. קראתי את ההודעות, היא לא התנגדה, ביקשה רק שלא תגיד לאמא.
חשתי צער עמוק על האם, שמאוד אוהבת להתרברב על הישגי הילדים, אך זהו הפגם היחיד שלה. גם אני נבזה כשאני זוכר את העיטורים והמדליות שמספרת לכל מי שבקצה.
לאחר שהנחתו את אורית במיטה תחת פיקוח של הרופאים, חזרתי אל האורחים. סקרן את תוכניותיה של האישה לגבי האחות שלי.
אז מה את מתכננת?
דבר לא גדול. אשאיר כסף ואכיר כמה אנשים רווקים, שיעזרו לאורלי למצוא בן זוג טוב.
טוב, עכשיו, נאנחתי, חזה כבד מציפייה לשיחה לא נוחה. החברה של האורלי הייתה חצופה ומרושעת, והייתי צריך להסתדר.
הנה, קחו, חיבקתי את הפתק שהייתי מחזיק. מקווה שתשמרו על ההבטחה.
לא נדאג, תודה.
בזמן שהייתי יוצא מהדירה, קראה בקול רם, כנראה לשכניהם שמקשיבים:
סליחה שהפרעתי אתכם, אין דרך אחרת לשוחח בלי אזניים זרות. מקווה שלא תצאו שמועות רעות. אם יש צורך, אני מתנצלת אישית בפני אורלי. אני מאמינה שהשכנים כאן טובים ולא ידברו רקטות.
הידיעות הגיעו, אבל הן היו חלשות. אורית חטפה מיד עם עצות שלא לדבר בשם בתה, והפחיטה את ההתרברבות שלה.
סיימתי לשוחח עם האבא, והחלטנו יחד לעבור. היה בושה גדולה לאורית להסתכל בעיניים של השכנים, כי הרגישה שהיא הרימה אותם ברמה כזאת זמן רב.
יום אחד, ביום יפה, המשפחה שלנו זזה לשכונה קרובה לירושלים, קרוב יותר לאורלי, כי האזור מציע רופאים מצוינים והאם לא הרגישה טוב.
אורלי לא חזרה, היא מצאה בן זוג והחליטה לא לשמור על המשפחה.
היום, כשאני מסתכל על המכתב של האמא וגורמים שמקיפים אותי, אני מבין כמה המילים שלנו יכולות לשבור ולרפא.
תודה על שהקשבתם, תכתבו את מחשבותיכם בתגובות.
