היום, אחרי יום ארוך של שיחות ובוזזים, חזרתי אל המחשבות שלי וכתיבתי ביומן.
חנה, שותפתי למגורים, הייתה שוב בתל אביב במרכז השכונה, מחזיקה בלהבות של גאווה על בתה.
הבת שלי חכמה מאוד! היא קראה לכל השכנות. היא קיבלה חמשות בכל הבחינות! וגם עובדת במקביל, ולא לוקחת אפילו שקל אחד ממני!
הקול של השכנה רנה היה מלא קנאה. היא התלוננה:
אני מזלזלת בך, חנה! הילדים שלי יודעים רק לבקש כסף, ולא רוצים ללמוד אף פעם. מריה אומרת שהיא מתכננת להתחתן ישר אחרי הקולג’, שהבעל יספק לה את הכל. והבן הא! היא נפלה בידיים של חוסר שביעות רצון. ובתך נטע, היא חכמה וצריכה לבנות לעצמה חיים עם השכל שלה.
מאחורי הדלת, אני, מיכאל, עמדתי מביט בקול הפטפוט, מתלהב מהמחשבה שעלי לחזור הביתה, אך אמי עדיין לא סיימה לקנות את כל המצרכים. אם אבא היה בעבודה, היום הייתי נושא בתיקיו של המשפחה בגאווה.
אם היית יודעת מה עושה אחותי בתל אביב, אולי אפילו לא היית מזכירה אותה, לחצתי לעצמי בשקט.
חנה, שנראתה מתוסכלת, התקרבה אלי ושאלתה:
אמרת משהו? היא חייכה בחוסר סבלנות, כאילו חמש דקות של המתנה היו קשות מדי.
הסברתי לה:
כן, אמא, רק להגיד שאני צריך להכין מצגת למחר ולכתוב חיבור. אולי תספרי על זה בפעם הבאה?
היא נאנחה:
מה אתה, מה אבא! אל תפסיקו לדבר! יאללה, נלך
הורדתי את הכתפיים, ובטיתי שהשכנות מצאו נחמה במבטן. הן כבר לא קיבלו שמחה מהתבוננות באמא האוהבת. חנה המשיכה לדבר על נטע בטון של גאווה, כאילו היא מושלמת והכול צריך לחקות אותה.
אבל רק אני ידעתי את האמת, והשתקתי כדי שלא אשכן את אמא.
בבוקר, כשנערת אחת ניגשה אלי עם מבט חודר, היא שאלה:
האם נערת מִלֵּן גרה כאן? קרן מבט נוקב של האישה פגעו בחנה והוסיפו לחוסר ההבנה של שני הגברים שעומדים מאחוריה.
עניתי בגאווה:
בתי גרה כרגע בתל אביב, לומדת באוניברסיטה. מה אתם רוצים ממנה?
האישה, שנראתה מקומית, חייכה בחיוך מרושע.
באוניברסיטה? נטע? רצינית? היא עפה משם אחרי הסמסטר הראשון. לא הצליחה לעבור מבחנים, וזה ברור: היא לא הלכה לשיעורים כדי למצוא בחור.
חנה הרימה קול וגרעה:
איך תעזו לדבר על בתי? אני תובעת אותך על השמצה!
הפחד של האישה הרעיד את האזור, והיא שתקה. בינתיים, הבן שלי, יונתן, נגע במעברה של האישה ולחץ על המנעול:
תן לנו לעבור, אין צורך למזג את הלשון.
בפעם ההיא, נטע נראתה לי בתור נערה של שש-עשר, עם רצינות מתונה ולחץ מועט. קיבלתי את האורחים בחדר, הזמנתי אותם לשבת על הספה. האישה ישבה בכיסא הקטן שמצד, והגברים נעמדו.
בפני יונתן, נשאלתי:
איך אתה מעז להזמין אותם לבית? שמעת מה היא אמרה על נטע!
שמתי לב, ולכן הזמנתי, השבתי בחוסר סבלנות כאשר אבי נמצא בנסיעה. הוא היה האחראי על ראש המשפחה בתקופה הזאת, וכוחו היה למזער נזקים.
אולי את יודעת יותר על אחותי, קלעה האישה בקול מרדף. אולי ידעת היכן היא?
עניתי בחיוך משולב:
היא מתגוררת בדירה שכורה בתל אביב, שהבעל משלם על השכירות. הוא בן עשרים שנה יותר ממנה, נשוי ויש לו שלושה ילדים מבוגרים. הוא גם מאוד עשיר.
היא שאלה:
האם הבעל נקרא גרשון?
הסברתי:
אתם רוצים לדעת אם אני מתכוון לדבר עם אחותי? אם היא כאן, אולי חברתה תדע.
המתח הלך והתגבר, חנה פרצה בטירוף:
מיכאל, מה זה אומר? מי הוא גרשון? מה קורה עם בתי?
פניתי למקלחת, שם הייתה לה את התרופות.
הצעתה שתקרא למוקד רפואי, והרגשתי אשמה קלושה.
קראתי מונית חירום, והחברה נועה ויקטוריה הגיעה תוך חמש דקות.
חנה בכתה:
מיכאל איך אתה יודע כל זה?
הסברתי:
כשהיא נגעה בי בפעם האחרונה, הטלפון שלה נפל, היא לקחה ממני את המחשב לנייד כדי לדבר עם החברה. קראתי את ההודעות שלה, והייתי מופתע, שאלתי אותה ישירות והיא לא התנגדה. היא ביקשה שלא אגיד לאמא.
אדאגתי על אמא, שהיא תמיד מתגאה בילדים, בטלפונים ובפרסים. גם אני מרגיש מבויש כשאמא מפרסמת את הישגי.
מאוחר יותר, אחרי שחנה הונחה למיטה תחת השגחת צוות רופאים, חזרתי אל האורחים.
אז מה אתם רוצים לעשות?
שום דבר רציני. רק כספים והיכרות עם אנשים רווקים. מי שיחכם יותר יוכל להתחתן במקומות טובים.
הייתי מתוח, חשבתי על השיחה הקשה שנשארת בפה. החבר של נעמה הייתה חודרת ועקבנית. נאלצתי להסתגר ולחכות לתקווה סמסטר סגור בהצלחה. האם הוא ייתן מתנה לאחותי? ואם היא גלה את האמת, אולי צריך לשלוח חבילה דרך שליח.
הענקתי להם נייר קטן:
אשמח אם תעמדו במילה שלכם.
היא יצאה מהדירה וקראה בקול רם לשכנים:
סליחה שהפרעתי, אין לי דרך אחרת לשוחח בלי אוזניים מסביב. מקווה שלא ייצא שום שמועה רעה. אם יש צורך, אני מתנצלת ישירות לנטע. האנשים כאן טובים ולא ידברו.
התלונתי מיד, וביקשתי שלא יזכירו את שם בתי בפומבי. אחרי שהפסקתי להתרברב, חנה הפחיקה לצאת מהבית.
שוחחתי עם אבא, והחלטנו לעבור למקום חדש. חנה התביישה במבטה על השכנים, כי הרגישה שהיא שיקרה אותם כל הזמן.
יום אחד, באביב יפה, העברנו את המשפחה לירושלים, קרוב יותר לנטע. כאילו שם יש רופאים טובים, והמזג האוויר טוב יותר לאמא החולה.
נטע לא חזרה, היא נישאה והשתקעה בחיי המשפחה.
כך מסתיימת היום, עם תחושה של הקלה ומעט עצב, והזדמנות להתחיל מחדש.
היום נכתב ביומן, ואני מתעד את המחשבות והרגשות שלי, בתקווה שמחר יהיה יותר רגוע.
