מאיר, מה זה? שאלתי בחומרה, מחזיקה חולצת שחורה בידי. מה זה הכתם הוורוד? איפה השפתון? חכו, אתה באמת נשאר בטירחה בעבודה?
אלונה, מה את אומרת? נאנחתי כשקמתי לאסוף את הציוד מהמחסן. אני מהקופה, מה שפתון? אנחנו רק עם האחות בת 70, מרת רות, במחלקה. באמת… אני עייף.
אלונה קיפלה את החולצה, קפצה למקלחת, ואני נשפתי קוצר רוח.
מאז חצי שנה אלונה ומאיר מחרים יחד, והכל נראה מושלם חוץ מדבר אחד אלונה תמיד בקנאה. היא מוצאת סיבות אפילו במקומות שאין בכלל סיבה.
תסתכלי, נאנחה אלונה. הוא בטח בוגד אותי. תראי את זה.
היא חיברה את החולצה לאחותה, קרסתה את הידיים והייתה נבוכה לגמרי.
תמר, האחות, הריחה את הכתם, חייכה ולחשה:
מה מצחיק אותך?
זה רק כתם ריבה מפירות.
אלונה תפסה מיד את החולצה ממנה ונשפה ריח. המבט שלה נבנה משילוב של הפתעה ולבולבול.
הגיע הזמן להרגיע, אמרתי לה. איני מבין מאיפה כל הקנאה הזאת.
אלונה ישבה מולי.
אנחנו רק מתחילים לצאת, היא פתחה. הוצאתי אותו מקשר קודמים, מביטה הצידה. הוא בגד בחברה הקודמת עם… ואני חשבתי שהוא יישאר איתי, אבל הוא פשוט… הוא הולך איפשהו, ואני מתחרטת.
זה לא תירוץ לבגידה. תלמי לסמוך.
אני סומכת, החזירה אלונה. אבל עדיין מודאגת ללכת איתו לאיבוד.
תמר הנידה בראש, לא יודעת מה להגיב.
איפה היית? שאלה אלונה, משדרת ידיים. שעה אחת בלילה.
מאיר נאנח, עייף.
אלונה, את בעצמך הבאת אותי לשבת עם החברים אחרי העבודה, צפינו בכדורגל, התרחבנו כמה דקות. מה הבעיה?
דני כבר הביתה, התקשרתי לליאורה. איפה היית בשעתיים האחרונות?
דוד חזר מוקדם כי הבטיח לאשתו, ושארנו עם שרי. אלונה, תנוחי. אני הולך לישון.
מאיר נמשך לחדר והשכב במיטה, מנסה לשכוח את הקנאה המתמשכת, לגלגל את היום כמו לפני שהכל היה פשוט. אך אלונה שוב הפילה אותו למבוי סתום.
אלונה יצאה מהשוק, הלכה אל ביתה, ציפתה בטלפון ובלי לשים לב לא surroundings. פתאום, פנה ראשה וראתה, מעבר לרחוב, בחוץ, בחוץ, על כתפיו של מאיר הייתה בחורה בלונדינית שמדברת בקול שמח והוא חובט אותה בלי בושה.
עיני אלונה נקרעו, היא קפצה, זרקה את שקית הקניות ושטה אל עברו. היא אחזה בידה ושגרה אותה הצידה.
ידעתי! צעקה. ידעתי שאתה בוגד אותי! את חסרת מצפון!
מאיר הביט בה בחשש, ידיו נלחצו באגרוף, מבטו נפל על הבלונדינית שלא הבינה דבר.
אלונה…
אל תדבר אלי! אני יודעת מה תגיד. אני לא רוצה לשמוע תירוצים.
זאת אחותי. בת של הדודה איננה. אתה מכיר אותה. ויקי היא אחותי, גדלנו יחד. חכי, חזרי הביתה, נדבר שם.
אלונה נעמדה, נפרדה במילה קצרה: סליחה.
מאיר חזר לבית מאוחר, פגעו במילותיו, שפתיו נלחצו עד שהיו בלתי נראות, העיניים הבטו למרחק.
מאיר…
נמאס לי, הוא אמר. אני לא מבין מאיפה כל הקנאה הזאת. מאז שהתחלנו לצאת, אני שומע רק האשמות. תמיד יש לך חשד על המטופלים, האחיות, הרופאים, אפילו על המנורה ברחוב. זה כבר עובר את הגבול ואני עייף.
מאיר! צעקה אלונה. אתה רוצה להיפרד ממני? בבקשה, אהבתי אותך! תסלח לי, אני אשתדל שזה לא יקרה שוב.
אלונה קראה על פניו, חיבקה אותו, חיפשה את העיניים שלו. מאיר חשב שהיא חורגת מהלב שלו, הוא אוהב אותה באמת, והיו מוכן לסיים קשר של חמש שנים רק בשביל זה. הוא לא חשב שיכול לעזוב, אבל אלונה כיבדה אותו עד שהספקות אכלו אותו מבפנים.
אני אוהב אותך, לחש מאיר, לוחץ על ידה. אבל מה שאת עושה זה לא נורמלי. אני לא יכול לחיות כך.
לא אחזור יותר, ניבלה אלונה, דומעה נופלת. רק תישאר איתי. אני לא יכולה בלי אותך.
מאיר נשף והרים את אלונה קרוב אליו. הוא לא יכול היה לעזוב, גם אחרי כל מה שהיא עשתה.
כמה חודשים אחרי, הקשר שלהם הפך למדהים, היא כבר לא קנאה במילים, והוא נהנה מהחברות שלה, ולא הלך לעבודה מוקדם יותר ולא נשאר שם שעות ארוכות.
הסתיו הגיע, וכמו תמיד בעונה של חולי, המטופלים עלו. מאיר לא היה יכול להגיע מוקדם, התעייף מאוד, ולכן אכל ארוחת ערב בבית וישן מוקדם.
אלונה חשה חשד שוב. היא ניסתה להאמין בו, לא לשאול למה החולצה מריחה בבושם של מישהו אחר. במכון היה רוב נשי, היא חשבה שאין סיבה לדאגה, אבל החשד גדל והיא התחילה לעקוב אחרי מאיר, לחפש ריחות, לבדוק כל חולצה.
אחרי העבודה, מאיר הלך למקלחת, ניסה לצאת מהר למיטה. הוא פתח את הדלת כמעט בשקט, וראה אלונה מזיזה משהו בטלפון שלו.
אלונה… מה את עושה?
היא נבהלה, השיבה:
סתם צריך להתקשר.
מאיר ניגש אל הטלפון האדום בפינה.
והשלך?
הוא ריק.
המסך של קסי (הטלפון של אלונה) נדלק, מישהו שלח הודעה:
בטח ריק לגמרי? אז גם אתה מרמה?
מאיר הרים גבה, ניסה להבין.
מצאת מה שחיפשת?
אלונה הנידה בראש.
מאיר אסף את חפציו במרפק, אלונה תפסה את ידו וקראה:
בבקשה, אל תעזוב! אני ממש יכולה לסמוך עליך!
לא, אלונה. כבר סלחתי פעם אחת, הפעם לא הולך להתקלקל. נמאס לי. אני רק רוצה לחיות בשקט, לקבל אמון ולקבל אמון בחזרה. זה לא החיים.
חצי שעה אחרי, הוא ארז את כל הדברים, אלונה ישבה על המיטה, מחבקת ברכיים.
אני אוהבת אותך, באמת. אבל לא יכולה יותר. ואת? אתה לא תשתנה.
מאיר עוזב את הדירה שכור ויוצא אל בית הוריו, תישר על העייפות שלו.
חוסר האמון מפרק כל קשר, לא משנה כמה חזק הוא. אולי אלונה חששה שמאיר יבא לה כמו שהביד את האהובה הקודמת, אבל לבסוף היא היא שבחרה בו, ובחוסר האמון לא תקום אהבה, חברות או כל קשר אחר. זאת הייתה הטעות הגדולה ביותר שלה.
