מאיר, מה זה? שאלה במגון בתקול, מחזיקה חולצה במישוחה. מה הקו האדום הזה? איפה הליפסטיק? מה, אתה נשארת במשרד עד מאוחר?
תמר, למה את מדברת כך? השיב הוא במאמץ, מסדר תיקעבודה. אני בחומרת משמרת. איזה ליפסטיק? במרפאה שלנו יש רק האחות רות, ואין עוד נשים. באמת אני עייף.
תמר חיבקה את חייה, קיפתה את החולצה והלכה לחדר האמבטיה. מאיר נשף נשימה כבדה.
בשלושת החודשים האחרונים תומרו תמר ומאיר, והכל נראה מושלם פרט לדבר אחד תמר הייתה ריקה מקנאנות. היא מצאה תירוצים גם במקומות שבהם אין בכלל מה לחפש.
תראי, קראה תמר בקול משועמם. הוא בטח בוגד לי. תסתכלי על זה.
היא הושיטה את החולצה לאחותה רוני, שסמכה ידיים והייתה נראית מודאגת.
רוני נשאה מבט על החולצה, הריחה את הכתם וצחקה בקול.
למה אתה צוחקת? קראה תמר מקוצרת.
זה רק כתם ריבת תות.
תמר תפסה מהר את החולצה מרוני, הריחה שוב. הפתעה של בלבול נצמדה לפניה.
הגיע הזמן להירגע, אמרה רוני. לא מבין מאיפה כל החשד הזה.
תמר ישבה מול רוני.
אנחנו רק התחזקנו, החליטה תמר, משקפת מבט לאחור. יצרתי אותו מקשר לפני זה, המשיכה, מביטה על הרצפה. הוא ניבדל מהחברה הקודמת שלי. חשבתי שהוא לא יעזוב, אבל אז הבנתי שזה לא נכון הוא יפול, ובאמת יפול.
זה לא תירוץ לבגידה, אמרה רוני. תלמדי לבטוח.
אני בוטחת, טענה תמר. רק מודאגת שאבדתי אותו.
רוני נחנקה בראש.
איפה היית? שאלה תמר, מצטלבת ידיים. שעה ראשונה בלילה.
מאיר נאנח בתשישות.
תמר, את משאירה לי זמן עם החברים. צפינו בכדורגל, נרגענו. מה הבעיה?
דן כבר בבית, צייצתי לליה. איפה היית השעתיים האחרונות?
דוד הלך מוקדם כי הבטיח לאישה, ושמעון ונשארנו. תמר, תירגעי. אני הולך לישון.
מאיר נכנס לחדר השינה ושכב במיטה, מנסה לשכוח את הקנאנות המתמשכת של תמר, לשוב למצב רוח נעים כפי שהיה בעבר. אבל תמר שוב שברה את השלווה.
תמר יצאה מהשוק והלכה לכיוון הבית, מביטה בטלפון ולא שמעה מה שמקיף אותה. פתאום היא הפנתה ראש ונהרה: בצד הרחוב, על כתף מאיר, עמדה בחורה בלונדינית, מדברת בקול שמח והוא חיבק אותה בלי היסוס.
עיניה של תמר נעלמו באפלה, היא זרקה את הקנייה של המוצרים וקיבלה ריצה לעבר מאיר. היא תפסה אותו בידה והורידה אותו הצידה.
ידעתי! קראה תמר. ידעת שאני בוגדת! אתה חוסר מצפון!
מאיר הביט בתמר במבט חשוך, ידיו נוקשות, והביטה בחברה הבלונדינית שלא הבינה דבר.
תמר
אל תדבר אלי. אני יודעת מה תגיד, לא רוצה לשמוע תירוצים חסרי טעם.
זאת אחותי, קטע מאיר לפני תמר. בת של דוד איננה. אתה כבר מכירה אותה, והיא אחיי. ואני מציע לך לחזור הביתה, נדבר שם.
תמר נרתעה, נענתה במילה קצרה: סליחה, וצעדה משם.
מאיר חזר הביתה מאוחר, מרגיש פגוע. שפתיו נלחצו כאילו אינן קיימות, עיניו אינן מתקשרות לתמר.
מאיר
נמאס לי, אמר בקול רגוע. לא מבין מאיפה כל הקנאנות הזאת. מאז שהתחלנו, אני שומע רק האשמות. כל פעם שאתה משקיף על רופאים, אחיות, חולים, אפילו על הפנסים ברחוב. זה חורג מהסובלנות ואני באמת מותש.
מאיר! קראה תמר בצעקה. האם אתה רוצה להיפרד? אנא, אני אוהבת אותך! סליחה, אני אשתדל שלא יקרה שוב. בבקשה
תמר נשטפה אל פניו, אחזה בידיו והביטה בעיניו. מאיר ראה בה דאגה אמיתית, הוא אהב אותה וקטע את הקשר עם החברה של יותר מחמש שנים רק בשביל תמר. הוא לא חשב שאפשר יהיה להסתכן כך, אבל תמר כבשׁה את ליבו. עכשיו רק ספקיה פנימיים אוכלים אותו מבפנים.
אני אוהב אותך, לחש מאיר, מחזיק בידה של תמר ומתבונן בה. אבל מה שאת עושה זה לא נורמלי. אני לא יכול לחיות כך…
לא אהיה עוד, בכי תמר. לעולם לא. רק הישאר איתי. אני לא יכולה בלי אותך.
מאיר נשף ונשא את תמר קרוב אליו. הוא לא הצליח לעזוב, אפילו אחרי כל מה שהיא עשתה.
הקשר של תמר ומאיר נמשך כמה חודשים במצב טוב, היא לא קראה קנאה יותר לפחות לא הראתה זאת והוא נהנה מחברתיה, לא הלך מוקדם יותר לעבודה ולא נשאר שם שעות ארוכות.
העונת הסתיו והמחלה הגיעו, מספר החולים עלה. מאיר לא יכל להגיע מוקדם, הוא היה עייף מאד, ולכן ארוחת ערב באה הביתה, והולך לישון.
תמר התחילה לשאול שוב. היא ניסתה להאמין בו, לא לשאול מדוע החולצה שלו מריחה בפרפיום של אחרים. הצוות במרפאה היה ברובו נשים, ולכן לא היה למה לחשוש. אבל כל יום החשדות גדלו, היא עוקבת אחרי מאיר, בוחנת חולצות, מנסה לגלות משהו.
יום אחרי יום, אחרי העבודה, מאיר נכנס למקלחת במהירות, רוצה להגיע למיטה. הוא פתח את הדלת כמעט בשקט וראה את תמר מחפשת בטלפון שלו.
תמר מה את עושה?
תמר קרעה והשליכה את הטלפון.
רק צריך להתקשר.
מאיר ציפה בטלפון הוורוד שבמיטה.
והשלך?
הוא ריק.
המסך נדלק, מישהו כתב:
באמת? ריק לגמרי? אז אתה משקר.
מאיר קימץ גבותיו בפליאה. אולי יש משהו נוסף שאני צריך לדעת?
סליחה, קידמה תמר בטלה.
מצאת מה שחיפשת? שאל מאיר, מתוסכל.
תמר הנידה בראש.
מאיר הלך לשירות והחל לאסוף חפצים. תמר קפצה מהמיטה ותפסה את ידו.
בבקשה, אל תעשה זאת! אני מבטיחה אמון, מאיר!
לא, תמר, הפעם הראשון סלחתי, הפעם השני לא רוצה להיתקע במלכודות. נמאס לי. אני רוצה לשמור על שלווה, להאמין ולהיות נמאס. זה לא חיים.
חצי שעה מאוחר, הוא אסף את כל החפצים תחת מבט תמר, שגסה את ברכיה בידיה.
אני אוהב אותך, באמת, אבל יותר לא. ומה איתך? אתה לא תשתנה.
מאיר עזב את הדירה המושכרת וחזר לבית ההורים, באמת מותש.
חוסר האמון משחית כל מערכת יחסים, גם אם היא חזקה. אולי תמר חשבה שמאיר יבגוד כבעבר, אבל היא עצמה בחרה בו. בלי אמון אין אהבה, אין חברות, ואין ברית. זו הייתה הטעות הגדולה שלה.
