אמא, אבא, היי, ביקשתם שנבוא, מה קרה?
מרים והחבר שלה יואב פשוט נחתו במפתן דירת ההורים.
בפועל, זה קרה משישה חודשים, לפני שהאמא חלתה במחלה קשה, שלב שני
אמא סיימה קוורט של כימותרפיה, אחר כך קרינה. היא נכנסה למצב רמיסיה ושערה התחיל לחזור צמחוני. אבל, המרדף אחרי השקט היה מוקדם מדי תחושות הכאב חזרו שוב.
מרים, יואב, ערב טוב, תכניסו, אמרה אמא, חיוורת ודקה כמו ילדה חולמת.
ילדים, תתיישבו. יש לנו בקשה מוזרה, תשמעו את אמא, אבא, דוד, נענה בחשש קל.
מירי ויואב שבו למזרן, מבטים בוהקים על האמא. רחל נאנחה, התבוננה בבוריס, כאילו מחפשת תמיכה.
מרים, יואב, אל תתפלאו, יש לי בקשה משונה. בקיצור אנחנו מבקשים מאוד.
לאמץ לנו, עם אבא, בן, בבקשה! הם לא ייתנו לנו בגלל גיל, ועוד משקולות אחרות.
שתק רגע של שתיקה.
הבת הקטנה קמה ראשונה:
אמא, אני חושבת שתהיי מופתעת, אנחנו מתכננים זאת כבר זמן, אבל פחדנו לומר. יואב ואני רוצים ילד, וכבר יש לנו שתי נכדותהבנות שלך עם אבא.
אין שום ערבות שהילד השלישי יהיה בן, אבל זה לא רק זה, והבריאות כבר לא אותו דבר,
הקיסרייה של מריה נגרמה. הרופאים לא ממליצים על לידה נוספת. חשבנו אולי נצטרף לילד מרווה, בבת יחיד, ונקח אותו ממקלט.
להכניס לבית המשפחה, בנים קטנים וקטנים. פתאום, את אומרת לנו, אמא, את אותה השאלה. מאיפה הרעיונות האלה באים אלייך?
מרים, אפילו לא יודעת מאיפה להתחיל, רחל נגעה ברירי שערה שמזכיר קיפוד, המצב הוא שהתחלתי להרגיש גרוע שוב.
פתאום נכנסה חברה שלי, דודה נטע מהעבודה הישנה, זוכרת? היה לה ניב על העין, כמעט מכסה אותה. נבהלו שהיא צריכה להסירו, אולי יפנה למוות. נטע הגיעה, אין ניב, היא נראית מושלמת.
נסעה לבקר את סבתא חנה בכפר, ושם היא התחילה לדבר. נטע הצטרפה אליי, נסענו לבקר את חנה, היא עוזרת רבים. חשבתי מה אני מפסידה, וכלנו הלכנו.
מירי ויואב הקשיבו לסיפור של רחל, נשמו עמוק, אך לא תפסו את המשמעות המלאה של המסע.
אז, ילדים, המשיכה רחל, סבתא חנה שאלה אותי שאלה מוזרה האם לי בן?
כאשר שמעה שבבעלותי רק בת אחת, מרים, ובנות האהובות, מיה ותלמה, חשה סבתא חנה לחזור על השאלה מה עם הבת?
הפתעתי, אף אחד מאיתנו, פרט לי ולאבא, לא ידע על הפלה המאוחרת. היה מיועד ילד, בן ראשון, למרית, אבל הוא לא שרד, רחל משכה ברקמת החולצה שלה.
ומה הלאה? מרים חיפפה בעיניים גדולות.
ואז, מה שסבתא חנה אמרה לאמץ בן. היא חזרה והלכה. דמעות יצאו לי כמו אשפה, כאילו אשמה בעובדה שלא שמרתי על הילד הראשון.
עכשיו צריך לתת חום ואהבה לבן אחר, לנסות לשקם את האיזון שנפגע.
וכשקלטתי את עצמי, הבנתי אני באמת רוצה את זה. עם אבא יש לנו אפשרות להעניק לילד חום, אהבה, וכל מה שהוא צריך!
ולא רק כדי להחלים. נוצר לי רצון מודע להציל מחיי יתומה ובדידות חיים קטנים. אתם מבינים אותי?
אימא, קיבלתי אותך ותומך בך לגמרי, מרים קראה לבכי, בואי נעשה זאת!
מירי ויואב כבר דיברו עם מנהלת מקלט הילדים, רצו לאמץ נער קטן. הם הוזמנו לראות את הילדים.
רחל ובוריס, כמובן, גם הלכו. בחדר המשחקים, על שטיח צבעוני, משחקו ילדים של שלוש שנים ומעלה.
אמא, תראי, בן חום, דומה לך, הוא בונה פירמידה בקפידה. הוא מתמקד עד שכף רגלו יוצאת, רמזה מרים בעדינות על ילד אחד על הרצפה.
רחל חייכה, גם היא חוותה חיבה. פתאום בפינה של החדר נשמע קול לא ברור.
רחל הסתובבה בפינה, לידם, עמד ילד מבוגר יותר, עיניים עצובות, לוחש בקול נודד.
אתה מדבר אלינו? אמור בקול חזק יותר, לא שמעה, ביקשה רחל.
הילד צעד אליה וחזר על דבריו: דודתי, בבקשה קחו אותי, אני מבטיח שלא תתחרטו. קחו אותי
מירי ויואב מילאו במהירות את כל הטפסים ואימצו את איתן. מיה ותלמה היו גאות מאוד שהפכו לאח קטן.
איתן הסתגל מהר, קרא למירי וליואב “אמא” ו”אבא”. הוא ביקר לעתים קרובות אצל סבתא רחל וסביו בוריס, שכן גרו קרוב והלכו לבית הספר ברגל.
הוא קרא לרחל במילה משונה, לא “סבתא”, אלא “אמא רחל”. הוא היה בטוח שזה השם. רחל, אחרי שהחזיקה את נשימתה, הרגישה שהוא באמת בנה, הילד שלא שרד.
בגלל הלחץ של הרופאים, רחל התחילה קוורט רפואי נוסף, אבל הטיפול לא שיפר, המצב רק החמיר.
איתן הביט בעיניה, סלסל את שערו הקצר.
אמא רחל, למה את חולה? אני רוצה שתהיי בריאה!
לא יודע, איתני, זה קורה, אבל אשתדל להחלים, אני מבטיחה, רחל אהבה איך הוא קורא לה “אמא רחל”.
בוריס דיבר עם הרופא, והרהיב על ניתוח.
מה הסיכויים? שאל בוריס.
הרופא לא הסתר:
חמישים על חמישים. נעשה את כל מה שצריך, וזה יציל אותה.
בוריס ורחל החליטו.
במועד הניתוח כולם היו על קצה הידיים. מירי חזרה וקראה לאב באינסוף. אב קבע עם הרופא שידווח לו כשיהיה ברור, ובוריס היה מתוח כמו חוט.
הוא לא הבין מיד איפה איתן. מצא אותו במיטותיהם, ליד כיסא עם גלימה של רחל.
איתן לא שמע כשהבוא, היה על הרצפה, מצמד לפנים של גלימת רחל, בכה והזכיר בקול חלש:
אמא רחל, אל תלכי, לא רוצה לאבד אותך שוב, בבקשה! אני רוצה שתהיי איתי תמיד, הו אמא רחל!
צלצל הטלפון רעד את בוריס ואת איתן.
קרא הרופא, קולו עייף וחסר שמחה, ולב של בוריס נדחס כמו ברזל.
האם זה הכל? האם רחל לא תספוג את הניתוח?
בוריס? זה ד”ר משאל, הניתוח היה מסובך, אבל בסיום עבר בהצלחה, אשתי חצתה.
היא הייתה על חוט דק, זה היה הראשון שאני רואה, כאילו מישהו משמיים תומך ברגעים שבהם נראה שהחיים עומדים להתקפא.
מזל טוב, נראה שיש לה עוד זמן לחיות, ויש סיבה ללב.
תודה, תודה, דוקטור! בוריס חיבק את איתן.
הבנת, הכל בסדר, האמא רחל חיה, חיה! איזה מזל שהיית איתנו, תינוק.
סליחה, שמעתי שהייתה מבקשת את אמא רחל, תודה לך, בני היקר!
