אתה ויתרת על הלימודים רק בגלל אהבתך! שלחנו אותך ללמוד, לא להתחתן! חיכינו לבת משק, ולא לקחה אותך! קרא בחוזק אביו. חמת האהבה של הבן נחשבה לבחינה של הריחוק. לבקשתו, איתי הלך לשירות צבאי.
טיפורה ניהלה את הבית. היא תפסה קירות, החליפה וילונות, סידרה את המדף המרחבי. טיפורה אהבה סדר, ובכך היה לה שלווה בנפשה.
בפינה הרחוקה הציגה היא קופסה עם מכתבים של איתי. כמה זמן לא פתחתה! ולשוכחת היא על הניקיון. טיפורה קראה מכתב אחר, אחריו עוד, אחריו עוד…
איתי וטיפורה נפגשו בטכניון בחיפה. איתי היה עירוני, וטיפורה הגיעה מהכפר.
היא הרשימה אותו במראה הזוהר: שער שחור ארוך, עיניים משקפות, גוף שלם.
הם התחילו לצאת יחד. עבור טיפורה הצנועה והצניחה, איתי היה כמו סופה. בכל יום הוא המציא רעיון חדש כדי לזכות בחיבתה של היופי. הוא הניח פרחים בפתח חדר המגורים במלון הסטודנטים, נחליק לשער בחצות כדי לאחל לה לילה טוב. החדר היה בקומה הראשונה.
מסיבות סטודנטים רועשות, הליכות ושריקות נשיקות השנה הראשונה עברו ברוח מהירה. האוהבים תמיד היו יחד.
אך לבסוף החליט איתי לוותר על הלימודים. מעולם לא רצה הוא ללעוס את גבשושיית המדע; אהבתו הייתה חזקה מדי. הוא הושלך מהאוניברסיטה, וזה לא גרם לו עצב.
אמצא עבודה, אחזור ללימודי ערב, ובכך אוכל להתחתן איתך, אהובתי, הסביר הוא לטיפורה.
הוא מצא משרה במפעל וידע להודיע להוריו כי רוצה לשאת. הורים של טיפורה ידעו מעט; היא ביקרה אותם כמה פעמים.
הוא חשב שהוריו יקבלו בשמחה את החדשות. אך אביו של איתי עם אמו חלמו לשאת אותו לבת של חבריהם. אך הן, איתי וגם בת החברים, זינה, לא חיפשו למלא את תקוותיהם.
איתי חשב שישכנע את ההורים, יספר להם על אהבתו לטיפורה. הם יבינו, יראו שאין לו חיים בלעדיה!
אבל הציפיות שלו לא התקיימו. המשפחה לא קיבלה אותו, הגיבו בחומרה.
אתה עזבת את המכללה רק בגלל אהבתך! שלחנו אותך ללמוד, לא להתחתן! חיפשנו בת עירונית ולא מצאנו, גינה האב.
חמת אהבתו של הבן נחשבה למניעת הריחוק. לבקשתו, איתי נסע לשירות.
טיפורה התגעגעה לבעל אהבה. רק המכתבים שכתב איתי העניקו לה כוח ונחמה מכתבים רכים ותשוקתיים!
פתאום, הפסקת ההתכתבות נוצרה חודשים, חצי שנה, בלי שורה אחת. טיפורה חסרה מקום לחיפוש.
זה קורה, הרגשות בריחוק מתקררים, אולי זה לא אהבה אלא התלהבות, ניסה להרגיע אותה חברו של הלימודים, יוסי.
יוסי היה ידיד משותף של איתי. בטיפורה לא ידעה שהיא השתכנעה שהחבר יוסי אהב אותה וכי הוא מתכנן נישואין איתה. הוא ביקש מאיתי לא לשלוח עוד מכתבים, כי הם עומדים להתחתן.
טיפורה קיבלה, חזרה ללמוד, חיברה קשרים עם חברים. יוסי תמיד היה לצידה; הוא אהב אותה זמן רב, והפרידה מאיתי נתנה לו הזדמנות להתקרב אליה.
הדאגה והאהבה של יוסי הייתה כנה.
שיהיה יוסי שמח, חשבה השׂפחה והסכימה להצעתו.
טיפורה רצתה לזרוק את מכתבי איתי, אך ידה לא זזה. היא שממה אותם בקופסה והצירה במרחק.
כך החלה טיפורה חיים חדשים.
באותו זמן, הורים של איתי הודיעו שטיפורה נישאה ליוסי. ושעה חלפה.
עשור עבר והשתנה. טיפורה ואיתי חיו באותו עיר, אך בחיים מקבילים שלעולם לא נפגשו.
לטיפורה שמעו ריחות ש”איתי נישא”. לא, לא לזינה, אלא לאישה אחרת. נולדו להם בן.
חייה של טיפורה, רגועים ושקטים, לא הביאו לה אושר. יחד עם יוסי נולדו לה שתי בנות. דאגה לילדים ועבודה הפכו למרכז חייה. לא נשאר זמן למחשבות נשמות.
הם נשאו את משא המשקלים ללא שמחה, ושכחו כי החיים יכולים להיות צבעוניים ומאושרים.
35 שנה חלפו.
משפחת יוסי נפרדה. למרות מאמצים, יחסים ללא אהבה לא הצלחו. בעלה הרגיש שהיא לעולם לא אהבה אותו. הוא מצא אהבה מחוץ לנישואין. הבנות גדלו ובנו משפחות משלהן. לא נותר מה לחבר ביניהם.
לאחר הגירושין, בעלה סיפר לאיתי איך ארגן ריחוק עם טיפורה.
גם למשפחת איתי נפרדה, והוא נשאר לבדו.
טיפורה קראה את המכתב האחרון. היא בכתה וחייכה בו זמנית. ואז הבינה שהיא חשה דחף עז לדעת היכן נמצא איתי היום, איך חיייו נראו, רק לראותו ולדבר איתו.
היא החליטה לכתוב מכתב לכתובת הישנה שלו, אולי הוא עדיין גר שם, או קרוביו יוכלו להעביר לו. טיפורה תמיד הייתה החלטית. היא כתבה את המכתב והזמנה למפגש במאפייה מול ביתה. בלי הססנות, היא הכניסה את המכתב לתיבת הדואר.
למחרת היא תסגרה על עצמה: למה אני לא חכמה יותר?
איתי, כשחזר הביתה, מצא את תיבת הדואר. מכתב? נדירות בימינו. שם על המעטפה היה שמו, ולא האמין לעיניו. הוא קרא את המכתב והזמן חזר אחורה.
בשעה שנקבעה, הוא נכנס למאפייה. הלב שלו רועם. בחלל היה ריק, רק בשולחן אחד ישבה אישה.
טיפורה, הוא לחש כמעט.
כן, היא הפכה והביטה בו.
העיניים שלו זכרו אותה לכל השנים. זאת הייתה היא, טיפורה אותה אהובה. הם דיברו, בכו, צחקו.
מהמאפייה יצאו יד ביד, מבטיחים שלא להיפרד שוב.
פ.ס.
מאז המפגש עברו כמעט חמש שנים. איתי וטיפורה חיים נשמתנשמה, וכל יום שעבר נחשב לאושר.
אהבה אמיתית איננה נעלמת ללא סימן. כעת הם בטוחים לחלוטין בכך.
