יומן4יוני2026
היום היה גשם מתמשך, כזרם שלא מפסיק, כאילו השמיים החליטו לטהר את כל פינת תלאביב. האספלט נצנץ תחת האורות של פנסים, ונחלים קטנים זחלו בתעלות אל הבורות, מסחפים עלים, גוזרים של סיגריות ואבק של ימים קודמים. במכונית שלי, המערוכת חיממה בשקט, עטפה אותי בחום נעים. המוזיקה הרכה ברדיו שקעה באוזני, כאילו הייתי בתוך בועה מבודדת מהסערה.
זה היה ערב שלישי רגיל, אחרי פגישה בעבודה שהסתיימה טוב יותר מהצפוי. על מושב הנוסע הצידי שכחתי תיק עם תיקים של ניירת, ובראשי רשימת מטלות שלא נגמרת. פתאום, בפינת רחוב בןגוריון, נצפתה דמות קטנה שקוראת לי לעין תחת המשקעים.
הייתה ילדה בת שמונה, שערה החום דביק לפניה במים, והמזון על גופה היה נדון המעיל שלה היה דק כל כך, כמעט נייר. היא לחצה בידיה זרוע של פרחים ייבשים עטופים בקופסה פלסטיק מקומטת. נעלי הבד שלה היו ספוגות לחלוטין.
הורדתי מהירות, ובלי לחשוב חניתי ליד המדרכה. נשקתי במבט כמה שניות; יכלתי לנסוע הלאה כמו רבים, אך האופן שבו היא חיבקה את הפרחים בחזה כאילו היו האוצר היחיד שלה, עצר אותי.
כיביתי את המנוע ופתחתי את הדלת. הרוח הקרה פגעה בי מיד, מלווה בטפטוף הבלתי פוסק של הגשם. התקרבתי.
היי, בחור! קראה בקול שנחלש אך ניסה להישמע שמח, מעל רעם הסופה אתה לא רוצה פרחים לאשתך? הם יפים אזרום לך בזול.
הצעתי לה את המעיל שלי, שהיה גדול על גופה הקטן, אך לפחות כיסה אותה.
קח אמרתי, ומסרתי לה גם את המטרייה אתה עלול לתפוח חולה במזג כזה.
היא הביטה בי כאילו קיבלה יהלום.
לא, אדוני אמא שלי אומרת שלא לקבל דברים מזרים.
אמא שלך צודקת השבתי אבל זה לא מתנה, זה הלוואה עד שתעבוד.
היא היססה, אך קיבלה לבסוף את המטרייה.
כמה זרעים יש לך? שאלתי.
עשרים זרעים, אדוני. אלף ש״ח לכל אחד אבל אפשר לתת ב800, כי הם נפגעו קצת מהגשם.
הוצאתי את הארנק והרחבתי לה עשרים אלף ש״ח.
אני לוקח את כולם.
היא פקעה פה כאילו עומדת לומר משהו, אך המילים לא יצאו.
הכל? ומה תעשה עם כל כך הרבה זרעים?
אחלק אותם עניתי לאנשים שעוברים כאן. כך כולם יקבלו יום יותר יפה.
חיוך חושש נצבע על פניה.
אמא שלי לא תאמין.
איפה אמא שלך?
בבית, שומרת על אחי הקטן. הוא חולה, ולכן הלכתי היום כדי שהיא לא תרטב.
קשר בכבד בבטן.
קחי את המעיל ואת המטרייה. ועכשיו רוץ הביתה, אמא שלך בטח מודאגת.
היא חיבקה את השטרות חזק אל חזה, לקחה כמה צעדים, ולפני שפנתה בפינה, קראה:
תודה, אדוני! שפע של ברכות!
ראיתי אותה מתרחקת, עכשיו מוגנת במטרייה האדומה שלי. חזרתי למכונית הרטובה, אך תחושה מוזרה נחשפה: תערובת של עצב, רוך ותקווה קלושה.
הפעלתי את החימום מחדש. ניחוח הפרחים מילא את המכונית, ובזמן שהתחלתי לחלק אותם למבקרים ברחוב, הרגשתי שינוי פנימי שלא ידעתי איך לתאר.
**Lesson:** לעיתים תזכורת קטנה של חסד יכולה לפתוח את הלב ולשנות את הדרך בה אנחנו רואים את העולם.
