א׳, 12 במאי
יום שלישי, אחרי משמרת במשרד בתל אביב
הגשם ירד בקצב בלתי פוסק, כאילו השמיים רצו לשטוף כל פינה של העיר. הכביש המוכר של רוטשילד נצנץ תחת האורות, ונחלים קטנים של מים זורמים בתעלות, נושאים איתם עלים, פיסות סיגריות ואבק של ימים קודמים. במכונית שלי החימום עובד בשקט, מחמם אותי בחמימות נעימה. המוזיקה הרכה שמשודרת ברדיו מרגיעה אותי, כאילו אני נמצא בתוך בועה נפרדת מהסערה.
זה היה ערב שלישי רגיל, חזרתי מהעבודה אחרי פגישה שהסתיימה טוב יותר מהצפוי. על מושב הנוסע היה תיק קבצים מלא בניירות, ובמוחי רשימת מטלות. פתאום, בפינת הרחוב, הבחנתי בדמות קטנה מתכופפת תחת הגשם.
הילדה נראתה כלא יותר משמונה. שערה השחור דביק על פניה במים, והמזה שלה הייתה כה דקה שהיא נראתה כאילו היא נשטפת בנייר. בין ידיה היא החזיקה זר של פרחים יובשנים, עטוף בפוליאתן שקופה וקמילה. נעלי המגפיים הקטנות שלה היו רטובות לחלוטין.
הורדתי את המהירות ועצרתי לצידה, בלי לחשוב יותר מדי. עמדתי לעיין ברגע. יכולתי לנסוע משם, כמו רבים אחרים, אבל האופן שבו היא לחצה את הפרחים על חזהּה, כאילו הם האוצר היחיד שלה, עצר אותי.
כיביתי את המנוע ופתחתי את הדלת. רוח קרה פגעה בי מייד, מלווה בטיפות הגשם הקולניות. התקרבתי.
“הי, אדוני!” קראה היא מעל רעש הסופה “לא רוצה פרחים לאשתך? הם יפים מאוד… אני מוכרת במחיר מוזל.”
קולה היה חלש, ובכל זאת ניסה לשמור על חיוך.
סירקתי את המעיל הכבד שלי והצמדתי אותו אל כתפיה. הוא היה גדול מדי בשביל גופה הקטן, אבל לפחות חימם אותה.
“קח,” אמרתי, נותן לה גם מטרייה “אתה עלול לתפוס שפעת אחרת.”
היא הסתכלה אליי כאילו קיבלה יהלום.
“לא, אדוני… אמא שלי אומרת שלא לקבל דברים מזרים.”
“אמא שלך צודקת,” השבתי, “אבל זה לא מתנה. זה הלוואה עד שתוכל לעבוד.”
היא היססה לרגע, ואז קיבלה את המטרייה.
“כמה פרחים יש לך?” שאלתי.
“עשרים זרדים, אדוני. אלף שקלים לכל אחד… אבל אפשר לקבל אותם ב-800 שקלים כי הם קצת נרקבים מהגשם.”
שלפתי את הארנק והושטתי לה עשרים אלף שקלים.
“אקח את כולם.”
פיה נפתחה כאילו הייתה עומדת לומר משהו, אך לא יצאה מילה.
“הכול? אבל… מה אתה מתכנן לעשות עם כל כך הרבה פרחים?”
“להפיץ אותם,” חזרתי. “לאנשים שעוברים כאן. כך כולם יקבלו יום יפה יותר.”
חיוך קטן התפשט על פניה.
“אמא שלי לא תאמין.”
“איפה אמא שלך?”
“בבית… מטפלת באחי הקטן. הוא חולה, ולכן יצאתי היום כדי שהיא לא תתכסה ברד.”
הקשר בחלוני הבטן שלי נצמד בחוזקה.
“קחי את המעיל והמטרייה. ועכשיו רוצי הביתה, אמא שלך בטח מודאגת.”
היא חיבקה את השטרות קרוב לחזה, צעדה, ולפני שפנתה בפינה קראה:
“תודה, אדוני! שייתן לך ה’ ברכה!”
ראיתי אותה מתרחקת, מוגנת עכשיו במטרייתי האדומה. חזרתי למכונית הרטובה, עם תחושה מוזרה: תערובת של עצב, רוך וקו של תקווה.
הפעלתי שוב את החימום. ריח הפרחים מילא את המכונית, ובזמן שהתחלתי לחלק אותם למבקרים ברחוב, הרגשתי שמשהו השתנה בתוכי, אפילו אם עדיין לא בדיוק יודע מה.
**לקח אישי:** לפעמים שיעור של נדיבות מגיע ממפגש בלתי צפוי, והפתיחות שלנו יכולה להפוך גשם כבד לשקיעה של תקווה.
