את מתפרצת עליי? אומרת רויטל, מביטה באברהם לוי בעיניים פקוחות.
הוא מנענע את ראשו.
לא, אין לי הומור היום. אבל את מקבלת שבוע לחשוב. ההצעה שלי לא שגרתית, ואני אפילו יודע מה את חושבת ברגע הזה. שקלי כל דבר, תחשבי היטב אני חוזר בעוד שבוע.
רויטל רואה אותו הולך, מתהלמת. המילים שלו לא נחתות במוח שלה.
היא מכירה את אברהם שלוש שנים. הוא מנהל רשת תחנות דלק ועסקים נוספים. רויטל עובדת במשרה חלקית בניקיון באחת התחנות. הוא תמיד מברך את הצוות בחיוך ומדבר בטוב לב. באופן כללי, הוא נראה כאיש טוב.
השכר בתחנה גבוה, ולכן אין מחסור במבקשי עבודה. לפני כחודשיים, אחרי שסיימה לנקות, הרגישה רויטל שהמשמרת כמעט נגמרה ויש לה זמן פנוי קיצוני.
פתאום נפתחת דלת השירות ואברהם נכנס.
אפשר לי לשבת כאן?
רויטל קופצת.
כמובן למה לשאול?
למה קפצת? שב, אני לא נוהג ללקק. היום יפה.
היא מחייכת ויושבת שוב.
כן, באביב מזג האוויר תמיד טוב.
זה כי כולם נמאסים מהחורף.
אולי את צודקת.
אברהם ניגש: תמיד תכננתי לשאול, למה את עובדת בניקיון? לורית הציעה להעביר אותך למק״מ, לא? שכר גבוה, עבודה קלה.
הייתי אוהבת, אבל המשמרת לא מתאימה בתי קטנה ונוטה לחלות. כשהיא בריאה, השכן משגיח, אבל כשמתרחשת משבר, אני חייבת להיות איתה. לורית ואני מחליפים משמרות לפי הצורך, והיא תמיד תומכת.
רויטל מתכחשלת. מה קורה עם הילדה?
אל תשאלי הרופאים לא מבינים. היא חווה אפיזודות קשות קושי בנשימה, פאניקה, ושאר. כל האבחנות המעמיקות הן פרטיות. אומרים שנמתין, אולי תגדל ותיפתר. אבל אני לא יכול לחכות
תחזיקי חזק, הכול יהיה בסדר.
רויטל מודה לו. באותו ערב, אברהם מוסר לה בונוס בלי הסבר, רק מעביר אותו לה.
מאז היא לא ראתה אותו, עד שהיום הזה, כשאברהם מופיע בפתח ביתה.
רויטל רואה אותו והלב כמעט קופא. כשהוא מציג את ההצעה, היא מתרסקת יותר.
לאביה של רויטל יש בן יובל, בן כמעט שלושים. שבע שנים אחרי תאונה הוא משתמש בכיסא גלגלים. הרופאים עשו כל מה שיכלו, אך הוא לא חזר לעמוד על הרגליים. הוא סובל מדיכאון, נסוג מהחברה, כמעט אינו מדבר, אפילו עם אביו.
אברהם מציע: אוניברסלי נישא אותו. זה יתן לו מטרה, תמריץ לחיות, להיאבק. אולי זה יעבוד, אולי לא, אבל ננסה. ואני חושב שאת מתאימה לתפקיד.
רויטל, תקבלי את כל הטיפול. בתי תקבל כל בדיקה וטיפול שהיא צריכה. מציע חוזה לשנה אחת. אחרי השנה תעזבי לא משנה מה. אם יובל מתקדם נהדר. אם לא אפנה לך פיצוי ענק.
המילים תוקעות ברויטל, זעם תופס אותה. אברהם מרגיש את מחשבותיה: רויטל, בבקשה, תעזרי לי. זה רווח הדדי. אינני בטוח שבנה ייגע בך. והכל יהיה לך יותר קל תכבשי מקום, תתחתני רשמית. דמייני נישואים שלא בשביל אהבה אלא בשביל מצבה. רק בקשתי שלא תספרי לאף אחד על השיחה שלנו.
המתיני, אברהם והבן שלך, יובל האם הוא מסכים?
אברהם מחייך בצער. הוא אומר שלא משנה. אספר לו שיש לי בעיות בעסק, בבריאות העיקר שהוא נישא. הוא תמיד בוטח בי. זה שקר למען הטוב הגדול.
אברהם יוצא, ורויטל נשארת לשבת, חסרת תחושה, מציקה בפנים, אך מילותיו הפשוטות מורידות חלק מהקושי של ההצעה.
היא משקילה מה לא תעשה למען סונייה הקטנה? כל דבר.
במקביל, היא עדיין בעבודה. הטלפון מצלצל: רויטל, מהר! סונייה חווה אפיזודה קשה!
אני באה! קראו אמבולנס!
היא מגיעה בדיוק כשאמבולנס חונה בכניסה. איפה היית, אמא? שואל הרופא ברצינות. הייתי בעבודה
האפיזודה חמורה. אולי נלך לבית חולים? שואלת רויטל בחשש. הרופא, שנוכח בפעם הראשונה, מנענע בכתף. אין טעם. הם לא יעזרו שם, רק יגרמו למתח. עדיף ללכת לבירה למרפאה טובה, למומחים אמיתיים.
ארבעים דקות later, הרופאים עוזבים. רויטל מתקשרת לאברהם: הסכמתי. סונייה חוותה אפיזודה נוספת.
מחר, הם יוצאים לנסיעה. אברהם מגיע בעצמו, מלווה בחבר צעיר, בגבר חלק ונקי.
רויטל, קחי רק מה שחיוני. אנחנו נקנה את השאר.
היא מאשרת. סונייה מביטה ברכב הגדול והמבריק בסקרנות. אברהם מתכופף לפני הילדה. אוהבת?
מאוד!
רוצה לשבת מולה? תראי הכול.
אפשר? רוצה מאוד!
הילדה מביטה באמא. אם המשטרה תראה, תכתוב לנו קנס, אומרת רויטל ברצינות.
אברהם צוחק ופותח את הדלת: קפצי פנימה, סונייה! ואם מישהו רוצה לקנס אותנו אנחנו נעביר לו קנס!
כל קומה קרובה לבית מגבירה את חרדת רויטל. אלוהים, למה הסכמתי? מה אם הוא זר, אלים?
אברהם מבחין במתח שלה. רויטל, תנוחי. יש לנו שבוע לפני החתונה, אפשר לשנות כל רגע. יובל בחור טוב, חכם, אבל משהו נשבר בתוכו. תראי בעצמך.
רויטל יוצאת מהרכב, מלווה את בתה למטה, ואז נעצרת בפתאומיות מול הבית. זה לא סתם בית זה ארמון אמיתי. סונייה, שלא מצליחה להסתיר שמחה, קולה מתפוצץ: אמא, אנחנו הולכים לחיות כמו בסיפור על בת הקסום?
אברהם צוחק, לוכד את הילדה בחיבוק. אוהבת?
מאוד!
עד החתונה, רויטל ופגשו יובל רק כמה פעמים בערב ארוחת ערב. הוא אוכל מעט, מדבר בעדינות, יושב רק במקומו, כאילו מחשבותיו רחוקות. רויטל מתבוננת בו הוא נאה, אך חיוור, כמו שלא ראה שמש זמן רב. היא מרגישה שגם הוא חיי כאב, והיא מודה לו שלא העלה את נושא הנישואין.
ביום החתונה, תחושה של אלף אנשים מתרקמת סביב רויטל. השמלה נמסרת למחרת, כשרויטל רואה אותה, היא נופלת על כיסא. כמה זה יעלה?
אברהם מחייך. רויטל, את רגיש מאוד. לא צריך לדעת. הנה מה שיש לי עוד.
הוא מוציא מיני-דגם של שמלת החתונה. סונייה, נלבש אותה?
הילדה צועקת בקול רם, משמיעה קריאות שמכוסות. ההלבשה מתחילה הנסיכה הקטנה מתהלכת בחדר בגאווה.
בזמן זה רויטל רואה את יובל בפתח חדרו, צופה בסונייה. בעיניו צל של חיוך.
סונייה עוברת לחדר שליד חדר השינה שלהם. חדר השינה שלהם. לפני כמה זמן רויטל לא יכלה לדמיין שהיא תהיה כאן.
אברהם מציע לנסוע לבקתה, אבל יובל מזיז את ראשו. תודה, אבא, נישאר בבית.
המיטה בחדר שינה ענקית. יובל שומר מרחק, לא נעה. רויטל, שחשבה לשמור על משמרת כל הלילה, נרדמת במהירות.
שבוע חולף. בערב מתחילים לדבר. יובל מתברר כי הוא אינטליגנטי למופת, משעשע, מתעניין בספרים ובמדע. הוא לא מנסה להתקרב אליה, אבל רויטל מתחילה להירגע.
לילה אחד היא מתעוררת בבהלה הלב פועם בחוזקה. משהו לא בסדר
היא רצה לחדר של בתה. בדיוק כפי שהיא חששה סונייה במצב אפיזודה.
יובל, עזור! קראי אמבולנס!
הוא עומד בדלת ברגע, תופס את הטלפון. דקה אחת לאחר, אברהם נכנס ישנוני. אקרא אלכסיי בעצמי.
האמבולנס מגיע במהירות. הרופאים בלבוש מודרני, ציוד חדיש. הרופא המשפחתי מגיע, משוחח זמן רב אחרי שהאפסודה חזרה לשלווה. רויטל יושבת עם בתה, יובל קרוב, מחזיק בידה של הילדה.
רותי, הוא שואל בעדינות, האם זה מתחיל מלידה?
כן הלכנו לבתי חולים רבים, עשינו כל מיני בדיקות, אך שום דבר לא עזר. בגלל זה האקספרט שלי אמר שלא להתעסק בחיים שלו.
אהבת אותו?
כנראה. אבל זה היה לפני הרבה זמן
ולכן קיבלת את ההצעה של אבא שלי
רויטל מעלה גבה בהפתעה. יובל מחייך. אבא חושב שאני לא יודע שום דבר. אבל קראתי אותו כמו ספר פתוח. פחדתי מי הוא ימצא לי. כשפגשתי אותך, הפתעתי. אתה לא מישהו שיעשה את זה בשביל כסף. עכשיו הכל מתיישב.
הוא מביט בה. רויטל, אל תבכי. נרפא את סונייה. היא לוחמת. היא לא נשברה בניגוד לי.
למה נשברת? אתה חכם, יפה, טוב?
הוא מחייך באירוניה. תהיי ישרה: האם היית נישאת לי אם הכל היה שונה?
רויטל חושבת לרגע ומנה. כן. נראה לי שאהוב אותך יהיה הרבה יותר פשוט מאשר אהבה של גברים שמתחזים לגיבורים. אבל זה לא רק זה. אני פשוט לא יודעת להסביר.
יובל מחייך. את לא צריכה. מישהו כאן מאמין בך.
כמה ימים אחרי, רויטל תופסת את יובל בעיסוק מוזר. הוא מרכיב מכשיר מסובך, מנסה לכוונן אותו.
זה מאמן, הוא מסביר. לאחר התאונה הייתי צריך להשתמש בו שלושה שעות ביום. אבל החלטתי שזה כבר לא חשוב. ועכשיו אני מתבייש. מול סונייה. מולך.
דפיקה בדלת. ראשו של אברהם מופיע במעקה.
אפשר?
בוא פנימה, אבא.
האבא קופא כשראה מה עושה יובל. הוא מושך נשימה ומסתכל על רויטל.
ספרי לי האם הלידה הייתה קשה?
כן, למה?
הרופא אמר שכנראה חיתכו את סונייה בחדות והביאו נזק לעצם הלוח הקשתי. מבחוץ הכל נראה בריא, אך בפנים הלחץ על עצב.
רויטל מתיישבת בכיסא. זה לא יכול להיות מה נעשה עכשיו?
דמעות זולגות על לחייה.
שקה, אל תבכי, אומר אברהם. הרופא אמר שאין זה גורל נצחי. היא תזדקק לניתוח. יוסיפו את מה שמדחיק, וסונייה תהיה בריאה.
אבל זה בראש זה מסוכן
יובל תופס את ידה. רויטל, תקשיבי לאבא. סונייה תחזור לחיות ללא אפיזודות.
כמה זה יעלה?
אברהם מביט בה בתמיהה. זה כבר לא דאגתך. את חלק מהמשפחה עכשיו.
רויטל נשארת בבית החולים עם סונייה. הניתוח מצליח. בעוד שבועיים הם חוזרים הביתה.
הבית. אבל רויטל לא יודעת מהו הבית האמיתי שלה.
יובל מתקשר כל יום. משוחחים שעות על סונייה, על עצמם, על הפרטים הקטנים. מרגישים כאילו מכירים זה את זה כל החיים.
הזמן עובר. חוזה של שנה מתקרב לסיומו. רויטל מנסה לא לחשוב על העתיד.
הערב הם חוזרים. אברהם מגיע לקחתם קודר, מתוח.
קרה משהו?
לא יודע איך לומר יובל שתה כמה ימים.
מה? הוא אף פעם לא שתה!
חשבתי שכך הוא, עובד על התקדמות, פתאום פרץ. הוא אומר שאין שום דבר שעוזר.
רויטל נכנסת לחדר. יובל יושב בחושך. היא מדליקה את האור ומסדרת בקבוקים מהשולחן.
לאן את לוקחת את אלה?
את לא שותה יותר.
למה?
כי את אשתי. ואני לא אוהב כשאת שותה.
יובל מתפלא.
טוב, זה לא יימשך הרבה סונייה בריאה עכשיו. אז אין לך סיבה להישאר עם אדם נכה.
רויטל עומדת זקופה.
את מתכוונת עם טמבל? יובל, חשבתי שאתה חזק וחכם, שתתמודד. האם הייתי טועה?
הוא מוריד ראשו.
סליחה כנראה שלא התמודדתי.
טוב, אני בחזרה. אולי ננסה שנית?
השנה נגמרת. אברהם מתוח: יובל רק התחיל לעמוד במדרגה. הרופאים אומרים שהוא ילך בקרוב, אולי אפילו ירוץ.
ורויטל הגיע זמן לעזוב.
אולי נציע לה יותר כסף? שואל הוא באיטיות, פונה לאשתו.
בארוחת ערב, רויטל מופיעה עם סונייה ויובל בכיסא הגלגלים.
אבא, יש לנו חדשות, אומר יובל.
אברהם מתעצב ומביט ברויטל.
את עוזבת, נכון?
רויטל ויובל משתפים מבט. היא מנענעת בראש.
לא בדיוק.
אל תסביבי אותי!
את תהיי סבתא. לסונייה יהיה אח קטן או אחות.
אברהם שותק. פתאום הוא קופץ, מחבק את שלושתם, ובוכה בעוצמה, כאילו פחד שזה רק חלום.
הדמעות שלו משמחת, מתפוגגות, ומסמכות שאַף המשפחה הופכת סוף סוף לאמת.
