28 באפריל, 2026
היום היה סערה של תחושות, ואני מרגיש צורך לכתוב כדי לא לאבד את האיזון.
אורית, בואי נאכל! מספיק לשכב! קראתי קולי מעל המיטה, בטון שהשתנה למרוץ של דאגה.
הראש שלה היה מרגיש כאילו נפצח, הגרון כואב עד שגרם לה לשקשק, והאף חסום כאילו קפא. כשניסתה לקום, הגוף שלה רדד כמו ספוג רטוב. לא מפליא שהיא חלה.
כל השבוע חם בקיץ של תל אביב, והיום בערב פתאום ירד שלג עם גשם, תחושה נדירה שגרמה לכל תחבורה ציבורית להקפיא. ניסינו להזמין מונית, אך במזג אוויר כזה המוניות נעלמו כמו חורף מדבר. נאלצתי להגיע לעבודתי באוטובוס מקומי. חיכיתי שלושים דקות לאוטובוס שהיה מלא עד אפס מקום, ולחצתי את עצמי פנימה בקושי. מהתחנה נאלצתי ללכת רגלית קילומטרים קטנים, למרות שהייתי מבקשת ממנו לקחת אותי בדרך חזרה הביתה.
אורית, אני ואתי (הבן שלי) ניגשנו לביקור אצל אמא, נגיע מאוחר, הודעתי לה בטלפון.
כפי שתמיד קורה.
כך, אחרי ערב סוער, חזרה אורית הביתה רטובה וקפואה. היא תפסה את השעון השעה הייתה שמונה בבוקר, יום שבת.
אבא, תביא לי מד חום, בבקשה, ביקשה.
מה קרה? חלת? השתתפתי בהפתעה. איפה ארוחת הבוקר?
תוכל להכין לעצמך? שאלתי, מנסה להבין.
איך זאת? היא חייכה, משועשעת. והבן?
בן שלנו כבר בן עשר! וגם אתה גבר מבוגר, תכין חביתה, בן יוכל לעזור. הוא כבר יודע לבשל, למדתי אותו מהחיים.
למדת את הילד לבשל? קראתי לה בקול צחוק.
כן. ומה עם זה? הוא משקיע את רוב היום בטלפון, לא רוצה לעשות דבר. היא השילה כתף.
את בטוחה? הוא בן אדם, לא חייב לבשל. זה תפקיד של האישה! התרגזתי. טוב, נלך לבקר את ההורים, אם אין לך כוח לשהות איתי כאן. נבקר מחר בערב.
זה מה שקרה: אחרי כמה דקות, ההורים של אבירחל ואביו יצירתיצאו למקום שלהם. אורית קמה בקושי, מצאה מד חום, הדליקה את הקטנית וחשבה ברגע:
“למה זה קרה? מתי הוא (אבי) היה יכול לבשל לי וגם לעצמו, כשהייתי חולה, והיינו דואגים זה לזה? מתי כל המשימות הביתיות הפכו לחלק מהעומס שלי?”
המד הראה 39.2°C. היא קיבלה תרופה ונחמה במיטה.
לאחר זמן קצר, הטלפון צלצל. קולה של סבתא רחל:
אורית, למה את לא מגיבה? אני רגילה לשמוע ממך בבוקר, פחדתי עלייך. קראה בקול חנון.
אמא, מרגישה קצת רעוע, לקחתי תרופה וחזרתי לישון, ענתה בקושי.
איפה ויטאל? עם אלון אצל אמא שלך שוב? שאלה ברעיון.
נסענו עם אלון כדי שלא נדבק, השיבתי ברצף.
באמת? כדי שלא נדבק אל תתעצבי, אחרת תצטרך לשטוף את הכלים בעצמך! ברקתה.
מה? רציתי להגיב, אך היא המשיכה.
אל תתפזי! למדתי אותך שזה לא עבורך, אני לא מכה אותך לשיעור, אבל אני עדיין יכולה לכעוס. מדדת את החום? שאלה.
כן, בבוקר היה גבוה, עכשיו קצת טוב, אבל אין לי כוח, השבתי.
תנוחי! אבא יגיע לקחת אותך, אל תדאגי, זה לא נורמלי לחלות לבד. חתמה רחל והסגירה את השיחה.
קמתי בעדינות, רחצתי, אספתי את המחשב הנייד והקמתי ציוד ויצאתי לקראת אבא.
אוי! הוא קפץ על פניי כשראה אותי.
מה קרה, אבא? שאלתי מודאג.
אהה! זה את! הוא לקח את התיק שלי באדיבות, חשבתי שהמוות הגיע אלי! הוא קפץ בחיוך.
אבא! למה אתה מפחיד? חייכתי.
בוא נצא, אחוז עליי, אחרת הרוח תגרור אותנו, הוא עזר לי לעלות למכונית. אתה נראית חלשה, מתכתשת, אבל אל תדאגי, זה קורה לכולנו.
ההורים שלנו חיממו, האכילו והחמיאו לנו. רחל טיפלה בי עד שהרגשתי קצת יותר טוב לפני הערב.
התקשרתי לאבי להודיע שאני לא חוזרת הביתה, הוא ענה בקול רגוע:
מה אתה רוצה ממני? לא אוכל להביא לך תרופה. שתיתי בירה עם אבא. היום שבת, אנחנו צופים במכבי.
אמא רוצה לשוחח איתך, הוסיף קולה של חנה, שכנה של רחל, בקול חודרני:
את האישה, לא תתני לעצמך לנוח! המשפחה צריכה להיות חזקה, זקוקים לאוכל, לחום, ולא להפריע! היא המשיכה לייעץ.
אמא של אבי, חנה, חטפה את הטלפון:
אהובה שלי, למה אתה מתלונן? הבעל צריך להיות חזק, חם, ולא צריך לדאוג! היא צעקה.
אני ניסיתי להסביר, אך שפתיי נשארו כבויות.
בסוף היום, קיבלתי הודעה מאבי:
אורית, שלחי כסף? חסרים לי עד שכר. הוצאתי על אלון, גם קניתי לו בגדים!
כל החשבונות של הדירה והקניות שילמתי אני, זה נורמלי? התפלאתי.
זה נכון, הדירה שלך! שלחי לי, אני בחנות! הוא דרש.
אין לי כסף, השתמשתי בתרופות, השבתי במעט.
איך אין? המחלה שלך יקרה! שאלי הורים, הוא חייך.
שאל את אמא שלך, חייכתי.
הוא שלח לי תגובה שמאיימת, שקרית. אחרי שראיתי את ההודעות שמזכירות אותי כאישה קפדנית, קיפדנית וחסרת תודה, החלטתי שלא להקשיב יותר.
כל הלילה, האבא והסבתא שליחו לי מסרים קשים, היה קשה מאוד. ביום ראשון, כשאנחנו האכלנו ארוחת בוקר, הוא התקשר:
אורית, נמשיך לשהות אצל סבתא. היא אוהבת אותנו יותר ממך! את לא אם!
מה? שאלתי בקול מרוגז.
הדבר היה בלתי אפשרי.
אבא קרא לי:
אל תשתה עוד תרופות, תנוחי, תתאוששי. הוא חייך אלי בחמימות.
כך עשיתי, היום ראשון, מחר לעבודה.
בצהריים קם האבא, חייך והכניס לי קבוצת מפתחות חדשה.
הנה, אלה המפתחות החדשים, תוכל להחליף את המנעולים, יש ברצוני למנוע בעיות, הוא הסביר.
מה? חיכיתי.
החלפתי את המנעולים בדירתי, אספתי את חפציו של ויטאל ואלון והעברתי לבת שלי, הוא המשיך. תתמקמי כאן עד שתחזרי. ואל תיגעי בטלפון.
במטבח אמא הפיניקה בחיוך, הם תכננו כבר שנים איך להסתדר בלי.
החלטתי לבקש גירושין. קיבלתי צעקות: טיפש, הרס את המשפחה, קוקוזה, חסרת תודה. חוויתי שלל ביקורות, אך לאחר כל זאת הרגשתי שמחה פנימית לראשונה של שנים.
ההליך היה מהיר: לא היה לנו ילדים משותפים, ואין נכסים משותפים משמעותיים. לפני שנה, אחרי החגיגה, אבי חשב שהכי זול לקחת את הילד שלו, במקום לשלם מזונות. הוא שכח לשאול את דעתי, לא התחשב וחשב שכל דבר נוח לו.
המשפט, באחריותו של אבי, קבע סדרי דין, והטיל עליו להמשיך בעזרת הסבה, אבל הוא, לפי האמת, נותר במצב שבו הוא חיי עם האמא שלו, שמפקחת על הוצאותיו ומלמדת אותו לעבוד בבית.
בינתיים, אני קונה לעצמי רכב כדי לא להיתקע בגשם. מה לעשות בגילי 27 אחרי גירושין כואב? הקונספציה הברורה היא: ללמוד לאהוב את עצמי.
**לקח אישי:** החיים מלאים ברוחות ובסערות, והיכולת לשמור על גבול בין עזרה למתן שליטה היא המפתח לשלווה פנימית. כשמתחילים לאהוב את עצמנו, השאר נובע בטבעיות.
