את יודעת איך זה זה, חחח? מתקרבת השנה חגיגת 60 לשנתו של סבתאחמות, והקולנוע של המשפחה שלנו כבר מתכנן איך לחגוג בגדול. ובאמת, מי במשפחה הוא האחראי הראשי על האירוע, המנוע האינסופי, כמו שאומרים? נכון אני.
הסבתאחמות, חנה רוזן, ניגשה אליי במבט הכי חינני שאפשר:
רועי, את ממש מדהימה, תמיד עסוקה! ואז באותו סגנון: «תעזרי לי עם החגיגה, מזאת. אני כבר מבוגרת, לא מבינה הרבה דברים».
ה”עזור” שלה הפך בשבילי למשהו ענק. בחצי חודש האחרון חייתי את החגיגה הזאת.
מצאתי בית אוכל בתל אביב, ערכתי שלושה פעמים את התפריט כי «איה גרשון לא אוכלת דגים, וקובי דוד שלי אלרגי לאגוזים». מצאתי מנחה, סגרתי עם צלם, המצאתי איך לקשט את האולם, ובחצי הלילה ניפחתי את כל הבלונים המשונים האלו.
והכי טוב על העוגה היה שהכל הזה נעשה על חשבוני סבתאחמות לא הייתה מצליחה בכלל לשלם.
בעלה יצר אשלייה של פעילות מרגשת: טס איתי, ישב איתי ליד השולחן, אבל במציאות הוא היה תופס את הטלפון ולא העלה עין. לכל הצעותיי הוא, מבלי להוריד מבטו מהמכשיר, הנהן בכבוד:
כן, אהובה, רעיון מצוין!
והסבתאחמות מתקשרת לי כל יום, נותנת הנחיות חשובות בלי לשאול אם אני זקוקה לעזרה. בקיצור שלושה קילוגרמים של משקל נעלמו לי בגלל הלחץ.
והיום הגדול הגיע. האולם זוהר, האורחים יפים, החוגגת במידה ראשונה, כאילו היא מלכה. ואני אפילו לא הספקתי לסדר את השיער.
הייתי כמו טורבינה: מרגישה בעיות עם המלצרים, מחפשת ילדים שאבדו, מרגיעה את דוד קובי השיכור. בקיצור, לא הייתי אורחת, אלא מנהלת חינם של הערב.
בין החגיגות, סוף סוף ישבתי לשולחן, מקווה לאכול לפחות סלט. ואז המנחה קורא:
ועכשיו המילה נתונה לכבוד החוגגת היקרה שלנו!
חנה רוזן, כל כך מרשימה, תופסת את המיקרופון. ואני, תמים, חשבתי שהיא תודות. שהיא תספר תודה על כל הלילות הלא נעלמים שלי.
היא, עם מבט מלכותי, אומרת:
יקיריי! אני כל כך שמחה לראות את כולכם כאן! ואני רוצה לומר תודה ענקית לאנדראס אהוב, לבן הזהב שלי! אנדריי, בלי אותך החג הזה לא היה קיים! תודה, אהובי!
הוריי נפלו מהשולחן, הקהל פוצץ במחיאות כפיים. בעלי קם, אדום משמחה, שלח נשיקה אווירית לאמא. אבל עליי שום מילה. כאילו אני לא הייתה שם בכלל. כאילו הכל קורה לבד.
באותו רגע, חבוקים, משהו בפנים מת מת. ובאותו הזמן נולד משהו אחר. הפגיעה הייתה חזקה עד שנשמתי קפאה לרגע. ואז אחרי זה הגיע כעס קר ורשף. ותוכנית. נועזת וציבורית.
חיכיתי שהמחיאות תדומלו, קמתי ובפנייה בטוחה הלכתי אל המנחה.
סליחה, אמרתי בחיוך מתוק. אני גם רוצה לומר כמה מילים, ממש רגע קטן.
המנחה, ללא חשש, העביר לי את המיקרופון.
אחרי שהלכתי למרכז האולם, הקמתי קול, כדי שגם הקצוות שמעו, ונסחתי:
אורחים יקרים! חנה רוזן! אני מצטרפת לאמירות החמות שלכם! אנדריי הוא זהב, לא סתם בן ובעל! הוא גיבור הערב! ולכן אני רוצה לתת לו ולאמא המדהימה שלו מתנה קטנה לכבוד האירוע.
שלפתי את התיק שלי והוצאתי ממנו תיקייה. אותה תיקייה עם החשבון של המסעדה, שקיבלתי ממש המנהל.
ואז, בדיוק, נקטה השקט המוות. הלכתי לאט לשולחן הראשי, והסתכלתי בעיניים המום של בעלי וסבתאחמות, ושמתי את התיקייה על השולחן.
מכיוון שהחגיגה הזאת אורגנה על ידיכם, אמרתי בקול ברור, בלי רמזים, אני חושבת שהולך להיות הוגן אם תשלמו אתם את החשבון על האירוע. הרי גיבורים אמיתיים לוקחים אחריות עד הסוף, נכון?
הפנים שלהם? בעלי הפך לבןצבע, תפס את השולחן באצבעותיו. חנה רוזן פתחו פה כאילו רוצה לומר משהו, אבל רק תפסה אוויר כמו דג שזרק לחוף.
השתיקה הייתה כך מתוחה, שאפשר היה לשמוע זבוב מתמרן. חצי מאה אורחים העיפו מבטים אלי, אל החשבון, אל האחרים המבולבלים.
שמתתי את המיקרופון על השולחן, לקחתי את התיק, פניתי למהלך החיצוני והלכתי ליציאה, ראש מורם. אומרים שהאירוע הסתיים כמעט מיד אחרי זה.
תודה שקראת עד הסוף! הלייק שלך הוא הכי הרבה תמיכה שאפשר לקבל! ולחכות בקוצר רוח לשמוע את הסיפורים שלך בתגובות.
