העץ האשוח המטורף היה כפוף, אך עדיין ניצב בגאווה באמצע חצר בית הספר הכפרי של נחל עוז. אף אחד לא ידע מתי נטעה אותו, אבל כולם קיבלו עליו שהייתה משוואה: העץ הזה זקן יותר מהמחנך עצמו.
אני, אורי כהן, שומר הבית ספר, טיפלתי בו כמו באבא של עץ. כל סתיו אספתי את עליו בסבלנות, ובאביב בדקתי שהענפים אינן תפוסות במברגים חלודים של נדנדות ישנות או לוחות שנשכחו.
העץ הזה ראה יותר הפסקות מכלנו יחד, היה אומר לי לעיתים.
בשבוע הראשון של השנה הלכה לכיתה החדשה ילדה בת תשע, בשם אורלי, שהגיעה איתה משפחתה לכפר. היא לא הייתה מדברת הרבה, והייתה שוכנת בפינה של החצר, מציירת במחברת שלה לבדה. שמתי לב אליה.
את לא משחקת עם אחרים?, שאלתי.
הם לא מכירים אותי, השיבה בקול רועד, ולא בטח רוצה שלא יכירו אותי.
לא לחצתי עליה עוד, אבל באותו אחר הצהריים התחלתי לעבוד על רעיון. קיבלתי לוחות ישנים, חבל וכלים משאילים. כל ערב, אחרי שהילדים הלכו הביתה, עליתי אל האשוח והוספתי פרט קטן חזה, חלון קטן, ספסל קטן.
לאחר שבוע של בנייה, נבנה לי קוּטֶר עץ קטן, מוסתר בין הענפים הנמוכים.
בבוקר אחד קראתי לאורלי:
רוצה לראות משהו?.
היא הלכה אחרי באיטיות, ובמבט ראשון שלדה מעץ בתוך העצים נקטעה ממילה.
זה בשבילך אם תרצי, אמרתי. כאן אפשר לצייר, לקרוא או פשוט לחשוב. אף אחד לא יעלה בלי רשותך.
אורלי נכנסה, הניחה את המחברת על הספסל והסתכלה דרך החלון העגול. מהשביל הקטן, העולם נראה קטן ובטוח יותר.
במועד הראשון היא הזמינה את חברותיה. ראשית, בחורה שהשאירה לה עפרון צבעים, אחר כך ילד שמעימה אותה איך להכין מטוסי נייר. קוּטֶר העץ הפך למקלט של חברות.
יום אחד, סערה חזקה נשבה על הכפר. ענפי האשוח רעדו כאילו רוצים להימלט. רצתי לחצר לדאוג שהקוטר יעמוד.
אורלי ברחה אלי רטובה:
האם הכל בסדר?, קראתי אל הרוח.
אני חושבת שכן, אבל עדיף שלא תעלו עכשיו, הכרזתי.
כאשר הסערה חלפה, הקוטר נשאר, למרות שחלק מהגג נשבר. נושמת ברוך, הסתכלתי סביב, והילדים של בית הספר התארגנו. כל אחד הביא משהו קרטונים, בדים, צבעים, חבלים. יחד, בנינו את הקוטר מחדש.
על הקיר ציירה אורלי באותיות חזקות:
כאן תמיד יש מקום למישהו נוסף.
במהלך השנים עברו על הקוטר דורות של תלמידים. הזקנתי, ואורלי גדלה, עברתי לעיר והפכה לאדריכלית.
עשר שנים אחרי, חזרתי לכפר לביקור אצל סבתי. עברתי ליד בית הספר והסתכלתי בעץ האשוח, שהקוטר עדיין עומד, אם כי מעט מזדקן.
ראיתי אותי יושב על ספסל:
ידעתי שתשובי, אמרתי בחיוך.
בָּאתִי להודות לך, ענתה, זה היה הפעם הראשונה שהרגשתי בבית, במקום כלשהו.
השתקפתי בגאווה:
זה לא היה הקוטר, אורלי. את הייתה. רק היה צורך במקום שבו תזכרי.
באותו היום הבטחתי לעצמי שאף לאן שאהיה, אבנה תמיד מקומות שבהם אנשים ירגישו בטוחים.
כי קוטר העץ לא היה רק עץ ומחברים הוא הוכחה שמחווה קטנה יכולה לשנות חיים שלמים.
