נפלה לי המכוערת

הבזק רעש חזק חושך חושך
לבסוף החושך מתחיל להתפזר. קול נשמע:
תמר, זה המציל, אצלם שם משהו התפוצץ.
דרך הכאב הוא מרגיש מגע של יד על הצוואר. הוא מנסה לפקוח את העפעפיים. זה עובר בקושי רב. מול העיניים תליון בצורת מלבן עם סימני מזלות חרוטים עליו… עיניה של האישה בחלוק הלבן
לחדר הניתוח! קול מתקרב מאוד.
ההורים חוזרים מהעבודה. האם רצה מיד למטבח, אחרי שהציצה לחדר שבו הבן מכין שיעורים. דוד נכנס לחדר ומיד שם לב שהמצב רוח של הבן לא טוב.
יוני, מה קרה? האבא מלטף אותו על הראש.
כלום, – הבן ממלמל, תלמיד כיתה ד’.
בוא כבר, תגיד!
בקרוב 8 במרץ. המורה עיכבה אותנו היום ואמרה שצריך להכין מתנות לבנות.
אז מה הבעיה? האבא מחייך.
אצלנו אותו מספר בנים ובנות. והיא חילקה מי נותן למי, – הבן נאנח בכבדות. לי הגיעה הלא יפה, תמר רוזן.
כל הבנות רוצות מתנה ביום האישה, גם הלא יפות, – האבא מדבר עם הבן כמו עם מבוגר. ואיך היא חילקה? לפי אלפבית?
לא, לפי סימני מזלות.
איך זה? דוד לא מצליח להתאפק ומחייך שוב.
לפי התאמה. תמר היא בתולה, ולבתולות הכי מתאים שור. ואני, במקרה, שור.
זה טוב אם אתם מתאימים! כשתגדל, אולי תתאהב בה.
האבא לא מחזיק מעמד ומתפרץ בצחוק. האם נכנסת מיד לחדר:
מה קורה כאן?
רחל, לכי למטבח, – פני האבא נעשים חמורים. יש לנו שיחה רצינית עם הבן.
כשהאם יוצאת, יוני שואל בקול עצוב:
אבא, ועכשיו מה אני עושה?
מכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אני מכין מתנה לבחירה שלך.
אבא, איזו מתנה אתה יכול להכין? אתה עובד במפעל.
כן! אבל אני עובד בגלוון. ושם מייצרים כל מיני ציפויים למתכות.
אבא, לא הבנתי.
מחר תראה בעצמך!
***
למחרת האבא מביא תליון על שרשרת בצורת מלבן שנראה זהוב. על צד אחד חרוטים שני סימני מזלות, שור ובתולה, ועל הצד השני כתוב בקטן אבל ביופי:
“לחברתי לכיתה תמר ליום האישה! יונתן”.
אוי, איך התליון הזה נראה יפה! וכשהאם ארזה אותו בשקית צלופן, זה נראה ממש מדהים.
***
והנה 7 במרץ. המורה לא מתכוונת ללמד. קודם התלמידים מוסרים לה מתנה. היא מודה הרבה זמן. אחר כך היא מכריזה שהבנים ייתנו מתנות לבנות.
מה מתחיל כאן! כל הבנים רצים לבחירות שלהם. יוני גם מתקרב לתמר רוזן ואומר כמו שהאבא לימד:
תמר, מזל טוב בחג יום האישה! אולי יום אחד הגורל יחבר בין שור לבתולה.
אחרי שהוא אומר את המשפט, יוני הולך למקומו וכמובן לא שם לב איך לבה של הילדה הלא יפה, לדעתו, פועם חזק.
עד מהרה ההורים של תמר עוברים לגור בשכונה אחרת, ותמר עצמה מכיתה ה’ לומדת בבית ספר אחר.
***
יונתן פוקח את העיניים. התקרה הלבנה של חדר האשפוז. הוא מנסה להזיז ידיים ורגליים. רק היד השמאלית זזה.
איפה אני? הוא פונה לאף אחד.
נשמע צעדים וחולה על קביים מתקרב למיטה, מסתכל עליו בתשומת לב ושואל:
התעוררת? אתה במחלקת ניתוח חירום.
הידיים והרגליים שלי שלמות? יונתן שואל בקול שקט.
נראה שהכל במקום, – הוא מבשר את הבשורה הטובה. רק אתה חבוש מהראש ועד הרגליים.
זה טוב אם הכל שלם.
אז מתקרבת אחות ושואלת באהדה:
– איך אתה מרגיש?
– מה קרה לי! יונתן עונה בשאלה.
– חייך לא בסכנה. ידיים ורגליים יעבדו. רק יישארו הרבה צלקות, – היא מושיטה טלפון דולק. אמא שלך ביקשה להתקשר כשתתעורר.
– בן, – קול האם נשמע דרך דמעות.
– אמא, הכל בסדר, – הוא מנסה לדבר עליז ככל האפשר. אמרו שיישארו רק צלקות קטנות. בקרוב משחררים.
– לא הרשו לי להישאר איתך בלילה. בן, אני באה עכשיו.
– אמא, אל תתעצבי יותר מדי!
הוא שם את הטלפון לידו, מנסה לחייך לאחות:
– תודה!
– טוב, בקרוב לא משחררים אותך, – האחות מחייכת בחזרה. שלושה שבועות תשכב כאן. זה בטוח!
– מה קרה לך? שואל השכן בחדר כשהאחות יוצאת.
– אני מציל. במפעל בלוני חמצן התחילו להתפוצץ, – יונתן מתחיל להיזכר. קראו לנו. הגענו לפני הכבאים. החדר ענק, בתוך החדר שלושה פצועים. רצנו פנימה, בלונים מפוזרים, אש בכמה מקומות. התחלנו להוציא את הפצועים אני יצאתי אחרון כשכבר הייתי ליד הדלת, בלון נוסף התפוצץ לא זוכר יותר.
– כן, הגיע לך.
– יונתן כהן, – קול האחות נשמע. בא אליך עמית מהעבודה.
– שלום, יוני! איך אתה?
– ידיים ורגליים שלמות! הפצוע עונה באופטימיות. אבל עכשיו אני יכול לברך רק ביד שמאל!
– בוא כבר!
– מה היה אחר כך?
– כבר יצאנו כשהתפוצץ. מיד רצו בחזרה, הוציאו אותך אתה כולך בדם הרופאים כבר היו ליד…
– תודה!
– יוני, על מה אתה מדבר?! פתאום חיוך מופיע על פני החבר. – נראה שרוצים להציג אותנו למדליות.
– עד אז ישחררו אותי.
– בסדר, אני הולך. עכשיו יהיה סיבוב. האחות אמרה לא הרבה זמן.
החבר לא הספיק לצאת כשנכנס רופא, גבר בן ארבעים בערך:
– טוב, איך אתה, גיבור? הוא מתקרב למיטה.
– בסדר.
– מאחר שאתה כבר מדבר, זה אומר שתחיה. בוא, אני אבדוק אותך!
– אתה תפרת אותי? יונתן שואל.
– לא, תמר. היא תבוא מחרתיים.
***
עברו יומיים. יונתן כבר מנסה לקום. נכון, הכאב ברגליים עדיין חזק, היד הימנית קרועה. וכבר לא פחות מעשרה פצעים בכל הגוף. שניים על הפנים, כשהתפוצץ הוא נפגע בשער, טוב שהספיק להושיט את היד הימנית קדימה. הוא מסתכל במראה. הפנים עדיין נפוחות.
היום הסיבוב צריך לעשות הרופא שתפר אותו חמש שעות רצוף בחדר הניתוח. יונתן אפילו קצת דואג.
והנה היא נכנסת. צעירה, רזה, נכון עם משקפיים, אבל הם לא מקלקלים אותה בכלל, והחלוק הלבן לגמרי מתאים לפניה. יונתן בגיל עשרים ושבע כבר היה נשוי. אבל אחרי חצי שנה הם נפרדו לא התאימו באופיים, כמו שכתבו בבקשה, אבל למעשה לאשת לשעבר לא התאימה המשכורת של המציל.
– שלום! הרופאה אומרת ומתקדמת למיטה שלו.
– שלום! את תפרת אותי?
– אני, – היא מחייכת. משהו לא בסדר?
– בואי, אני אבדוק אותך!
והיא מתכופפת מעליו מול העיניים תליון עם סימני מזלות, מתנדנד מצווארה:
– תמר רוזן!!! הוא קורא.
היא מסתכלת בתשומת לב על הפנים הנפוחות שלו.
– סליחה! היא אומרת, בלי להכיר.
– אני שור, – והוא מצביע על התליון.
– יוני כהן? שפתיה רועדות. אתה עדיין זוכר אותי?
– בטח, תמר? כשהוא רואה דמעות בעיני האישה, הוא מניח את כף ידו על ידה.
– סליחה! היא מוציאה מטפחת ומנגבת את העיניים. אף פעם לא חשבתי שניפגש ככה.
תמר לא נכנסת יותר לחדר שלו באותו יום. אבל יונתן כבר מבין שהלוח זמנים שלה דומה לשלו: יום, לילה ושני ימי חופש.
הוא לא רוצה להיראות חסר אונים מולה. כל היום הבא הוא מנסה ללכת בחדר נשען על מיטות, כמה פעמים, אוחז בקיר, הוא יוצא למסדרון.
ערב. הרופא שעובד במשמרת יום יוצא. מגיעה משמרת חדשה זה מורגש מהשיחה במסדרון. עכשיו סיבוב
ופתאום צעקות, צעדים ממהרים במסדרון. זה קורה כשמביאים פצוע נוסף.
כבר עשר בערב. האחות נכנסת, מכבה את האור בחדר. אבל משהו לא נותן לישון. כבר אחרי חצות נשמעים צעדים במסדרון, ואז הם שוקטים, ובשקט הזה יונתן יותר מרגיש מאשר שומע שמישהו בוכה במסדרון. הוא קם ויוצא בזהירות למסדרון.
ליד שולחן התורנות יושבת ומורידה את הראש על הידיים, חברתו לשעבר לכיתה בוכה. הוא מתקרב ושם את ידו הבריאה על הכתף שלה:
– מה יש, תמר!
היא קמה ונשענת על הכתף שלו:
– ניתחתי אישה, היא נפגעה ממכונית, – היא מתחילה לספר חונקת בדמעות. עשיתי הכל אפשרי ובלתי אפשרי היא עכשיו בטיפול נמרץ, אבל היא לא תשרוד. יש לה שני ילדים הבעל שלה עכשיו איתה בחדר…
– תירגעי, תמר!
– אני עובדת כמנתחת כבר שלוש שנים ועדיין לא יכולה להתרגל שאנשים מתים.
– תירגעי, תירגעי! כאלה הן המקצועות שלנו. בחמש שנים ראיתי גם כל כך הרבה מוות, אבל גם הצלנו לא מעט חיים, – יונתן נאנח בכבדות. – בגלל זה אשתי עזבה אותי. היא אומרת שאני חוזר הביתה לא של עצמי ומרוויח מעט כסף. אבל לי תמיד יוצא ארבעים אפשר לחיות.
– אצלי אותו דבר, – היא מסתכלת לו בפנים. הבחורים מסתכלים עליי כמו על משוגעת. עד היום לא הייתי נשואה, אני גרה עם ההורים כמו ילדה קטנה.
– בואי כבר, אנחנו רק בני עשרים ושבע כל החיים לפנינו.
– לא, יוני, אנחנו כבר בני עשרים ושבע.
– תמר, הדופק שלה נעלם, – צועקת האחות שרצה החוצה.
– סליחה! ותמר רצה לטיפול נמרץ.
יונתן לא יכול להירדם הלילה הזה. בבוקר האחות באה, כמו תמיד נותנת לו זריקה.
– האישה שניתחו אותה הלילה, היא חיה? הוא שואל באופן לא צפוי אפילו לעצמו.
– חיה, אבל המצב קשה מאוד.
***
עברו שלושה שבועות. הפצעים על גופו של יונתן נרפאו. עם תמר הם נפגשים כשיש לה משמרות, יתר על כן, הוא נמשך אליה יותר ויותר חזק. אבל מחלקת ניתוח החירום זה לא המקום שבו אפשר לדבר על משהו מאוד אישי.
והנה במהלך אחד מהסיבובים הבוקר הרופא הגבר מדווח:
– היום אני משחרר אותך, – הוא מחייך ומוסיף. במובן של מבית החולים. מיד תלך למרפאה שלך, ושם כבר יחליטו כמה זמן עוד תהיה על חופשת מחלה.
– אפשר להתארגן!
– כן, כן! אל תמהר יותר מדי. עכשיו יכינו לך את שחרור.
כשהרופא יוצא, יונתן מתגלח. כשהוא מסתכל במראה, הוא מציין בהנאה שהשתי הצלקות שנותרו לא מקלקלות את הפנים בכלל, אלא מוסיפות גבריות. על שאר הצלקות בכלל לא כדאי לשים לב.
הוא מתארגן, יוצא למסדרון. לקראתו, אוחזת בקיר, הולכת חולה.
“היא בכל זאת התאוששה!” – מחשבה שמחה חולפת.
האחות יוצאת, מושיטה את שחרור:
– להתראות, יונתן! אל תגיע אלינו שוב!
***
יש לו דירה חדר וחצי משלו, אבל הוא נוסע להורים. הרי אמא חיכתה לו כל כך והתרגשה. היא אפילו לקחה חופשה.
– בן! היא רצה אליו לחיבוק.
– זהו, אמא! כמו שאת רואה, אני חי ובריא.
– בוא, הכנתי לך לאכול. כמה רזה נהיית.
– אוי, כמה התגעגעתי לאוכל ביתי!
– עד שתתאושש ותתחתן תגור בבית. החדר שלך עדיין פנוי, – והיא צועקת כאילו לילד. לכי, תרחץ ידיים!
***
עד הערב יונתן הולך למספרה. נכנס לדירה שלו. לוקח קצת בגדים. האם מיד מתחילה לסדר אותם.
בערב האבא מגיע מהעבודה. הם יושבים, כמו פעם, כולם יחד ומדברים עד הלילה.
הוא הולך לישון בחדר שלו, שבו עברו הילדות והנעורים, אבל לא נרדם מיד:
“מחר צריך ללכת למרפאה. אחר כך לעבודה. ובערב”
עם המחשבה על הערב הבא הוא נרדם הרבה אחרי חצות.
***
למחרת יונתן בבוקר הולך למרפאה. עד הצהריים הוא הולך בין החדרים. אחרי הצהריים הוא הולך לעבודה שלו, בדיוק המשמרת שלו.
– לאן אתה הולך? האבא שואל.
– אבא, זוכר לפני הרבה זמן, כשעוד למדתי בכיתה ד’. אתה הכנת לי תליון למתנה לחברה לכיתה?
– לתמר רוזן הלא יפה? זוכר.
– זוכר, אתה גם אמרת: “כשתגדל, אולי תתאהב בה”.
– וגם את זה אני זוכר.
– אבא, תמר עכשיו מנתחת. היא עשתה לי את הניתוח. והיא עדיין לובשת את התליון הזה על הצוואר.
– וואו, כן!
– אבא, הדברים שלך התגשמו. אני הולך אליה!
***
עשרים ושבע שנים זה לא כל כך הרבה להתחלה של חיים עם אדם אהוב.הבזק רעש חזק חושך חושך
לבסוף החושך מתחיל להתפזר. קול נשמע:
תמר, זה המציל, אצלם שם משהו התפוצץ.
דרך הכאב הוא מרגיש מגע של יד על הצוואר. הוא מנסה לפקוח את העפעפיים. זה עובר בקושי רב. מול העיניים תליון בצורת מלבן עם סימני מזלות חרוטים עליו… עיניה של האישה בחלוק הלבן
לחדר הניתוח! קול מתקרב מאוד.
ההורים חוזרים מהעבודה. האם רצה מיד למטבח, אחרי שהציצה לחדר שבו הבן מכין שיעורים. דוד נכנס לחדר ומיד שם לב שהמצב רוח של הבן לא טוב.
יוני, מה קרה? האבא מלטף אותו על הראש.
כלום, – הבן ממלמל, תלמיד כיתה ד’.
בוא כבר, תגיד!
בקרוב 8 במרץ. המורה עיכבה אותנו היום ואמרה שצריך להכין מתנות לבנות.
אז מה הבעיה? האבא מחייך.
אצלנו אותו מספר בנים ובנות. והיא חילקה מי נותן למי, – הבן נאנח בכבדות. לי הגיעה הלא יפה, תמר רוזן.
כל הבנות רוצות מתנה ביום האישה, גם הלא יפות, – האבא מדבר עם הבן כמו עם מבוגר. ואיך היא חילקה? לפי אלפבית?
לא, לפי סימני מזלות.
איך זה? דוד לא מצליח להתאפק ומחייך שוב.
לפי התאמה. תמר היא בתולה, ולבתולות הכי מתאים שור. ואני, במקרה, שור.
זה טוב אם אתם מתאימים! כשתגדל, אולי תתאהב בה.
האבא לא מחזיק מעמד ומתפרץ בצחוק. האם נכנסת מיד לחדר:
מה קורה כאן?
רחל, לכי למטבח, – פני האבא נעשים חמורים. יש לנו שיחה רצינית עם הבן.
כשהאם יוצאת, יוני שואל בקול עצוב:
אבא, ועכשיו מה אני עושה?
מכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אני מכין מתנה לבחירה שלך.
אבא, איזו מתנה אתה יכול להכין? אתה עובד במפעל.
כן! אבל אני עובד בגלוון. ושם מייצרים כל מיני ציפויים למתכות.
אבא, לא הבנתי.
מחר תראה בעצמך!
***
למחרת האבא מביא תליון על שרשרת בצורת מלבן שנראה זהוב. על צד אחד חרוטים שני סימני מזלות, שור ובתולה, ועל הצד השני כתוב בקטן אבל ביופי:
“לחברתי לכיתה תמר ליום האישה! יונתן”.
אוי, איך התליון הזה נראה יפה! וכשהאם ארזה אותו בשקית צלופן, זה נראה ממש מדהים.
***
והנה 7 במרץ. המורה לא מתכוונת ללמד. קודם התלמידים מוסרים לה מתנה. היא מודה הרבה זמן. אחר כך היא מכריזה שהבנים ייתנו מתנות לבנות.
מה מתחיל כאן! כל הבנים רצים לבחירות שלהם. יוני גם מתקרב לתמר רוזן ואומר כמו שהאבא לימד:
תמר, מזל טוב בחג יום האישה! אולי יום אחד הגורל יחבר בין שור לבתולה.
אחרי שהוא אומר את המשפט, יוני הולך למקומו וכמובן לא שם לב איך לבה של הילדה הלא יפה, לדעתו, פועם חזק.
עד מהרה ההורים של תמר עוברים לגור בשכונה אחרת, ותמר עצמה מכיתה ה’ לומדת בבית ספר אחר.
***
יונתן פוקח את העיניים. התקרה הלבנה של חדר האשפוז. הוא מנסה להזיז ידיים ורגליים. רק היד השמאלית זזה.
איפה אני? הוא פונה לאף אחד.
נשמע צעדים וחולה על קביים מתקרב למיטה, מסתכל עליו בתשומת לב ושואל:
התעוררת? אתה במחלקת ניתוח חירום.
הידיים והרגליים שלי שלמות? יונתן שואל בקול שקט.
נראה שהכל במקום, – הוא מבשר את הבשורה הטובה. רק אתה חבוש מהראש ועד הרגליים.
זה טוב אם הכל שלם.
אז מתקרבת אחות ושואלת באהדה:
– איך אתה מרגיש?
– מה קרה לי! יונתן עונה בשאלה.
– חייך לא בסכנה. ידיים ורגליים יעבדו. רק יישארו הרבה צלקות, – היא מושיטה טלפון דולק. אמא שלך ביקשה להתקשר כשתתעורר.
– בן, – קול האם נשמע דרך דמעות.
– אמא, הכל בסדר, – הוא מנסה לדבר עליז ככל האפשר. אמרו שיישארו רק צלקות קטנות. בקרוב משחררים.
– לא הרשו לי להישאר איתך בלילה. בן, אני באה עכשיו.
– אמא, אל תתעצבי יותר מדי!
הוא שם את הטלפון לידו, מנסה לחייך לאחות:
– תודה!
– טוב, בקרוב לא משחררים אותך, – האחות מחייכת בחזרה. שלושה שבועות תשכב כאן. זה בטוח!
– מה קרה לך? שואל השכן בחדר כשהאחות יוצאת.
– אני מציל. במפעל בלוני חמצן התחילו להתפוצץ, – יונתן מתחיל להיזכר. קראו לנו. הגענו לפני הכבאים. החדר ענק, בתוך החדר שלושה פצועים. רצנו פנימה, בלונים מפוזרים, אש בכמה מקומות. התחלנו להוציא את הפצועים אני יצאתי אחרון כשכבר הייתי ליד הדלת, בלון נוסף התפוצץ לא זוכר יותר.
– כן, הגיע לך.
– יונתן כהן, – קול האחות נשמע. בא אליך עמית מהעבודה.
– שלום, יוני! איך אתה?
– ידיים ורגליים שלמות! הפצוע עונה באופטימיות. אבל עכשיו אני יכול לברך רק ביד שמאל!
– בוא כבר!
– מה היה אחר כך?
– כבר יצאנו כשהתפוצץ. מיד רצו בחזרה, הוציאו אותך אתה כולך בדם הרופאים כבר היו ליד…
– תודה!
– יוני, על מה אתה מדבר?! פתאום חיוך מופיע על פני החבר. – נראה שרוצים להציג אותנו למדליות.
– עד אז ישחררו אותי.
– בסדר, אני הולך. עכשיו יהיה סיבוב. האחות אמרה לא הרבה זמן.
החבר לא הספיק לצאת כשנכנס רופא, גבר בן ארבעים בערך:
– טוב, איך אתה, גיבור? הוא מתקרב למיטה.
– בסדר.
– מאחר שאתה כבר מדבר, זה אומר שתחיה. בוא, אני אבדוק אותך!
– אתה תפרת אותי? יונתן שואל.
– לא, תמר. היא תבוא מחרתיים.
***
עברו יומיים. יונתן כבר מנסה לקום. נכון, הכאב ברגליים עדיין חזק, היד הימנית קרועה. וכבר לא פחות מעשרה פצעים בכל הגוף. שניים על הפנים, כשהתפוצץ הוא נפגע בשער, טוב שהספיק להושיט את היד הימנית קדימה. הוא מסתכל במראה. הפנים עדיין נפוחות.
היום הסיבוב צריך לעשות הרופא שתפר אותו חמש שעות רצוף בחדר הניתוח. יונתן אפילו קצת דואג.
והנה היא נכנסת. צעירה, רזה, נכון עם משקפיים, אבל הם לא מקלקלים אותה בכלל, והחלוק הלבן לגמרי מתאים לפניה. יונתן בגיל עשרים ושבע כבר היה נשוי. אבל אחרי חצי שנה הם נפרדו לא התאימו באופיים, כמו שכתבו בבקשה, אבל למעשה לאשת לשעבר לא התאימה המשכורת של המציל.
– שלום! הרופאה אומרת ומתקדמת למיטה שלו.
– שלום! את תפרת אותי?
– אני, – היא מחייכת. משהו לא בסדר?
– בואי, אני אבדוק אותך!
והיא מתכופפת מעליו מול העיניים תליון עם סימני מזלות, מתנדנד מצווארה:
– תמר רוזן!!! הוא קורא.
היא מסתכלת בתשומת לב על הפנים הנפוחות שלו.
– סליחה! היא אומרת, בלי להכיר.
– אני שור, – והוא מצביע על התליון.
– יוני כהן? שפתיה רועדות. אתה עדיין זוכר אותי?
– בטח, תמר? כשהוא רואה דמעות בעיני האישה, הוא מניח את כף ידו על ידה.
– סליחה! היא מוציאה מטפחת ומנגבת את העיניים. אף פעם לא חשבתי שניפגש ככה.
תמר לא נכנסת יותר לחדר שלו באותו יום. אבל יונתן כבר מבין שהלוח זמנים שלה דומה לשלו: יום, לילה ושני ימי חופש.
הוא לא רוצה להיראות חסר אונים מולה. כל היום הבא הוא מנסה ללכת בחדר נשען על מיטות, כמה פעמים, אוחז בקיר, הוא יוצא למסדרון.
ערב. הרופא שעובד במשמרת יום יוצא. מגיעה משמרת חדשה זה מורגש מהשיחה במסדרון. עכשיו סיבוב
ופתאום צעקות, צעדים ממהרים במסדרון. זה קורה כשמביאים פצוע נוסף.
כבר עשר בערב. האחות נכנסת, מכבה את האור בחדר. אבל משהו לא נותן לישון. כבר אחרי חצות נשמעים צעדים במסדרון, ואז הם שוקטים, ובשקט הזה יונתן יותר מרגיש מאשר שומע שמישהו בוכה במסדרון. הוא קם ויוצא בזהירות למסדרון.
ליד שולחן התורנות יושבת ומורידה את הראש על הידיים, חברתו לשעבר לכיתה בוכה. הוא מתקרב ושם את ידו הבריאה על הכתף שלה:
– מה יש, תמר!
היא קמה ונשענת על הכתף שלו:
– ניתחתי אישה, היא נפגעה ממכונית, – היא מתחילה לספר חונקת בדמעות. עשיתי הכל אפשרי ובלתי אפשרי היא עכשיו בטיפול נמרץ, אבל היא לא תשרוד. יש לה שני ילדים הבעל שלה עכשיו איתה בחדר…
– תירגעי, תמר!
– אני עובדת כמנתחת כבר שלוש שנים ועדיין לא יכולה להתרגל שאנשים מתים.
– תירגעי, תירגעי! כאלה הן המקצועות שלנו. בחמש שנים ראיתי גם כל כך הרבה מוות, אבל גם הצלנו לא מעט חיים, – יונתן נאנח בכבדות. – בגלל זה אשתי עזבה אותי. היא אומרת שאני חוזר הביתה לא של עצמי ומרוויח מעט כסף. אבל לי תמיד יוצא ארבעים אפשר לחיות.
– אצלי אותו דבר, – היא מסתכלת לו בפנים. הבחורים מסתכלים עליי כמו על משוגעת. עד היום לא הייתי נשואה, אני גרה עם ההורים כמו ילדה קטנה.
– בואי כבר, אנחנו רק בני עשרים ושבע כל החיים לפנינו.
– לא, יוני, אנחנו כבר בני עשרים ושבע.
– תמר, הדופק שלה נעלם, – צועקת האחות שרצה החוצה.
– סליחה! ותמר רצה לטיפול נמרץ.
יונתן לא יכול להירדם הלילה הזה. בבוקר האחות באה, כמו תמיד נותנת לו זריקה.
– האישה שניתחו אותה הלילה, היא חיה? הוא שואל באופן לא צפוי אפילו לעצמו.
– חיה, אבל המצב קשה מאוד.
***
עברו שלושה שבועות. הפצעים על גופו של יונתן נרפאו. עם תמר הם נפגשים כשיש לה משמרות, יתר על כן, הוא נמשך אליה יותר ויותר חזק. אבל מחלקת ניתוח החירום זה לא המקום שבו אפשר לדבר על משהו מאוד אישי.
והנה במהלך אחד מהסיבובים הבוקר הרופא הגבר מדווח:
– היום אני משחרר אותך, – הוא מחייך ומוסיף. במובן של מבית החולים. מיד תלך למרפאה שלך, ושם כבר יחליטו כמה זמן עוד תהיה על חופשת מחלה.
– אפשר להתארגן!
– כן, כן! אל תמהר יותר מדי. עכשיו יכינו לך את שחרור.
כשהרופא יוצא, יונתן מתגלח. כשהוא מסתכל במראה, הוא מציין בהנאה שהשתי הצלקות שנותרו לא מקלקלות את הפנים בכלל, אלא מוסיפות גבריות. על שאר הצלקות בכלל לא כדאי לשים לב.
הוא מתארגן, יוצא למסדרון. לקראתו, אוחזת בקיר, הולכת חולה.
“היא בכל זאת התאוששה!” – מחשבה שמחה חולפת.
האחות יוצאת, מושיטה את שחרור:
– להתראות, יונתן! אל תגיע אלינו שוב!
***
יש לו דירה חדר וחצי משלו, אבל הוא נוסע להורים. הרי אמא חיכתה לו כל כך והתרגשה. היא אפילו לקחה חופשה.
– בן! היא רצה אליו לחיבוק.
– זהו, אמא! כמו שאת רואה, אני חי ובריא.
– בוא, הכנתי לך לאכול. כמה רזה נהיית.
– אוי, כמה התגעגעתי לאוכל ביתי!
– עד שתתאושש ותתחתן תגור בבית. החדר שלך עדיין פנוי, – והיא צועקת כאילו לילד. לכי, תרחץ ידיים!
***
עד הערב יונתן הולך למספרה. נכנס לדירה שלו. לוקח קצת בגדים. האם מיד מתחילה לסדר אותם.
בערב האבא מגיע מהעבודה. הם יושבים, כמו פעם, כולם יחד ומדברים עד הלילה.
הוא הולך לישון בחדר שלו, שבו עברו הילדות והנעורים, אבל לא נרדם מיד:
“מחר צריך ללכת למרפאה. אחר כך לעבודה. ובערב”
עם המחשבה על הערב הבא הוא נרדם הרבה אחרי חצות.
***
למחרת יונתן בבוקר הולך למרפאה. עד הצהריים הוא הולך בין החדרים. אחרי הצהריים הוא הולך לעבודה שלו, בדיוק המשמרת שלו.
– לאן אתה הולך? האבא שואל.
– אבא, זוכר לפני הרבה זמן, כשעוד למדתי בכיתה ד’. אתה הכנת לי תליון למתנה לחברה לכיתה?
– לתמר רוזן הלא יפה? זוכר.
– זוכר, אתה גם אמרת: “כשתגדל, אולי תתאהב בה”.
– וגם את זה אני זוכר.
– אבא, תמר עכשיו מנתחת. היא עשתה לי את הניתוח. והיא עדיין לובשת את התליון הזה על הצוואר.
– וואו, כן!
– אבא, הדברים שלך התגשמו. אני הולך אליה!
***
עשרים ושבע שנים זה לא כל כך הרבה להתחלה של חיים עם אדם אהוב.