הבזק רעש חזק אפלה אפלה
לבסוף, האפלה החלה להתבהר. נשמע קול:
שירה לוי, זה המציל, משהו התפוצץ שם.
דרך הכאב חש מגע של יד על צווארו. ניסה לפקוח את עיניו. זה עלה לו בקושי רב. לנגד עיניו תליון מלבני עם סמלי מזלות חקוקים בו… מבטה של האישה בחלוק הלבן
לחדר הניתוח! נשמע הקול בקרבת מקום.
ההורים חזרו מהעבודה. האם מיהרה ישר למטבח, לאחר שהציצה בחדר שבו הבן הכין את שיעוריו. דוד, כשנכנס לחדר, הבחין מיד כי מצב רוחו של הבן אינו משובח.
איתן, מה קרה? האב ליטף את ראשו.
שום דבר, – מלמל הבן, תלמיד כיתה רביעית.
בסדר, תספר!
בקרוב חג יום האישה. המורה השאירה אותנו היום ואמרה שעלינו להכין מתנות לבנות.
אז מה הבעיה? חייך האב.
יש אצלנו מספר שווה של בנים ובנות. והיא קבעה מי נותן למי, – הבן נשם עמוק. לי נפלה שירה לוי, הלא יפה.
כל הבנות רוצות לקבל מתנה ביום האישה, גם אלו שלא נחשבות יפות, – האב השתדל לדבר עם בנו כאילו היה מבוגר. ואיך היא חילקה? לפי סדר האלף בית?
לא, לפי המזלות.
מה זאת אומרת? דוד לא יכל להתאפק וחייך פעם נוספת.
לפי התאמה. שירה היא בתולה, ולבתולות הכי מתאים שור. ואני שור בדיוק.
זה טוב אם יש התאמה! כשתגדל, אולי תתאהב בה.
האב לא יכל להתאפק ופרץ בצחוק. מיד נכנסה האם לחדר:
מה קורה פה?
לאה, תלכי למטבח, – פני האב הפכו רציניות. יש לנו עם הבן שיחה חשובה.
כאשר האם יצאה, שאל איתן בקול עצוב:
אבא, מה אני אמור לעשות עכשיו?
להכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אכין מתנה לבחורה שבחרו לך.
אבא, איזו מתנה אתה יכול להכין? הרי אתה עובד במפעל.
נכון! אבל אני עובד במחלקת הציפויים. ושם מכינים סוגים שונים של ציפויים למתכות.
אבא, לא הבנתי.
מחר תראה בעצמך!
***
למחרת הביא האב תליון על שרשרת בצורת מלבן שנראה כמו זהב. על צד אחד היו חקוקים שני מזלות, שור ובתולה, ועל הצד השני נכתב בקטן אך באופן יפה:
«לשירה, חברתי לכיתה, לכבוד יום האישה! איתן».
איזה יופי נראה התליון הזה! וכאשר האם ארזה אותו בשקית פלסטיק, הוא נראה מרשים עוד יותר.
***
והנה היום השביעי במרץ. המורה לא תכננה ללמד. תחילה התלמידים מסרו לה מתנה. היא הודתה להם זמן רב. לאחר מכן הכריזה כי על הבנים למסור את המתנות לבנות.
מה התחולל שם! כל הבנים רצו לבנות שבחרו להם. איתן גם התקרב לשירה לוי ואמר כפי שלימד אותו אביו:
שירה, אני מאחל לך חג יום האישה שמח! אולי יום אחד הגורל יאחד בין שור לבתולה.
לאחר שאמר את המשפט ששינן, פנה איתן למקומו ולא הבחין כיצד החל ללבות לבה של הבחורה הלא יפה בעיניו.
בקרוב עברו הוריה של שירה לשכונה אחרת, ושירה עצמה החלה ללמוד מבית הספר היסודי בכיתה חמישית בבית ספר אחר.
***
איתן פקח את עיניו. תקרת חדר האשפוז הלבנה. ניסה לזוז בידיו ורגליו. רק היד השמאלית זזה.
איפה אני? פנה אל לא ידוע.
נשמע צליל צעדים והאיש הפצוע על קביים התקרב למיטתו, הביט בו היטב ושאל:
התעוררת? אתה במחלקה לניתוחי חירום.
האם הידיים והרגליים שלי שלמות? שאל איתן בקול חלש.
נראה שהכל תקין, – מסר את החדשות הטובות. רק אתה חבוש מכף רגל עד ראש.
זה טוב אם הכל שלם.
אז התקרבה האחות ושאלה בדאגה:
– איך אתה מרגיש?
– מה קרה לי! השיב איתן בשאלה.
– חייך אינם בסכנה. הידיים והרגליים יתפקדו. רק שיישארו צלקות רבות, – מסרה טלפון מופעל. אמך ביקשה שתתקשר אליה כשתתעורר.
– בני, – נשמע קול האם בין דמעות.
– אמא, הכל בסדר, – ניסה לדבר בקול עליז ככל האפשר. אמרו שרק צלקות קטנות יישארו. בקרוב ישחררו אותי.
– לא אפשרו לי להישאר איתך בלילה. בני, אני מגיעה עכשיו.
– אמא, אל תצטערי יותר מדי!
הניח את הטלפון לידו, ניסה לחייך לאחות:
– תודה!
– ובכן, לא ישחררו אותך בקרוב, – חייכה האחות. שלושה שבועות תשכב כאן. זה בטוח!
– מה קרה כאן? שאל השכן בחדר כשהאחות עזבה.
– אני מציל. במפעל התחילו בלוני חמצן להתפוצץ, – החל להיזכר איתן. הזעיקו אותנו. הגענו לפני לוחמי האש. החלל גדול, בפנים שלושה פצועים. נכנסנו, הבלונים היו זרוקים, אש במקומות מסוימים. התחלנו להוציא את הפצועים… אני יצאתי אחרון… כשהייתי ליד הדלת, בלון נוסף התפוצץ… לא זוכר מה קרה אחר כך.
– כן, קיבלת מכה קשה.
– איתן מיזרחי, – נשמע קול האחות. עמית מעבודה בא לבקר אותך.
– שלום, איתן! מה שלומך?
– ידיים ורגליים שלמות! השיב הפצוע באופטימיות. אבל אפשר ללחוץ יד רק עם השמאלית!
– אל תדאג!
– מה קרה בהמשך?
– כבר יצאנו כשהתרחש הפיצוץ. מיד רצו פנימה, הוציאו אותך… היית מכוסה בדם… הרופאים כבר היו שם…
– תודה!
– איתן, במה אתה מדבר?! פתאום הופיע חיוך על פני החבר. – נראה שרוצים להעניק לנו מדליות.
– עד אז ישחררו אותי.
– טוב, אני הולך. עכשיו יהיה ביקור רופאים. האחות אמרה שלא להתעכב.
לא הספיק החבר לצאת, ונכנס רופא, גבר כבן ארבעים:
– ובכן, איך אתה, גיבור? התקרב למיטתו.
– בסדר.
– מאחר שאתה כבר מדבר, סימן שתחיה. בוא, אבדוק אותך!
– האם אתה תפרת אותי? שאל איתן.
– לא, ד”ר שירה לוי. היא תגיע מחרתיים.
***
עברו יומיים. איתן כבר ניסה לקום. אמנם הכאב ברגליים היה עדיין חזק, והיד הימנית פצועה. אבל היו לו לפחות עשרה פצעים בכל הגוף. שניים בפנים, כשהתפוצץ הוא נחבט בשער, טוב שהספיק להושיט את ידו הימנית קדימה. הביט במראה. פניו עדיין נפוחות.
היום הביקור אמור היה לעשות הרופא שתפר אותו במשך חמש שעות בחדר הניתוח. איתן אפילו היה קצת מתוח.
והנה היא נכנסה. צעירה, רזה, אמנם עם משקפיים, אבל הם לא הפחיתו מיופיה, והחלוק הלבן התאים לה היטב. איתן בגיל עשרים ושבע כבר היה נשוי. אך לאחר חצי שנה נפרדו האופי לא תאם, כפי שנכתב בבקשה, אך למעשה שכרו של המציל לא מצא חן בעיני אשתו לשעבר.
– שלום! אמרה הרופאה והלכה למיטתו.
– שלום! האם את תפרת אותי?
– כן, – חייכה. משהו לא בסדר?
– בואי אבדוק אותך!
והיא התכופפה מעליו… לנגד עיניו התנדנד תליון עם סמלי מזלות מצווארה:
– שירה לוי!!! קרא בקול.
היא הביטה בפניו הנפוחות בתשומת לב.
– סליחה! אמרה, עדיין לא מזהה אותו.
– אני שור, – והצביע על התליון.
– איתן מיזרחי? שפתיה רעדו. אתה זוכר אותי?
– בוודאי, שירה. כשראה את הדמעות בעיניה, הניח את כף ידו על ידה.
– סליחה! היא הוציאה ממחטה וניגבה את עיניה. מעולם לא חשבתי שניפגש כך.
יותר באותו יום שירה לא נכנסה לחדרו. אך איתן כבר ידע שיש לה לוח זמנים דומה לשלו: משמרת יום, לילה ושני ימי מנוחה.
הוא לא רצה להיראות חסר אונים בעיניה. כל היום שלמחרת ניסה ללכת בחדר תוך שהוא נשען על מיטות, כמה פעמים אף יצא למסדרון תוך שהוא אוחז בקיר.
ערב. הרופא של משמרת היום הלך. הגיעה משמרת חדשה הדבר הורגש בשיחות במסדרון. עכשיו הביקור…
ופתאום צעקות, צעדים נמהרים במסדרון. זה קורה כאשר מביאים פצוע חדש.
כבר עשר. נכנסה האחות, כיבתה את האור בחדר. אך הוא לא הצליח להירדם. כבר אחרי חצות נשמעו צעדים במסדרון, הם דעכו, ובשתיקה זו איתן יותר חש מאשר שמע שמישהו בוכה במסדרון. קם ויצא בזהירות למסדרון.
ליד שולחן התורן ישבה וראש מונח על ידיה, בוכה חברתו לשעבר מהכיתה. הוא התקרב והניח את ידו הבריאה על כתפה:
– מה קרה, שירה!
היא קמה ונשענה על כתפו:
– ניתחתי אישה שנדרסה על ידי מכונית, – החלה לספר תוך שהיא נחנקת מדמעות. עשיתי כל שביכולתי… היא עכשיו בטיפול נמרץ, אך סיכוייה לשרוד נמוכים. יש לה שני ילדים… בעלה נמצא איתה עכשיו.
– תירגעי, שירה!
– כבר שלוש שנים אני עובדת כמנתחת ועדיין לא מתרגלת לעובדה שאנשים מתים.
– תירגעי, תירגעי! כאלה הן המקצועות שלנו. גם אני ראיתי במהלך חמש שנים הרבה מיתות, אך הצלנו גם חיים רבים, – איתן נאנח. – בגלל זה אשתי עזבה. היא אמרה שאני חוזר הביתה לא כשלעצמי וכי השכר נמוך. אבל לי תמיד יש ארבעים אפשר להתקיים.
– גם לי אותו דבר, – היא הביטה בו. הגברים מסתכלים עלי כאילו אני משוגעת. עד היום לא נישאתי, ואני גרה עם ההורים כמו ילדה.
– אל תדאגי, לנו רק עשרים ושבע החיים עוד לפנינו.
– לא, איתן, לנו כבר עשרים ושבע.
– ד”ר שירה לוי, הדופק שלה נעלם, – צעקה האחות שרצה החוצה.
– סליחה! ושירה רצה לטיפול הנמרץ.
בלילה הזה איתן לא הצליח להירדם. בבוקר הגיעה האחות ועשתה לו זריקה כרגיל.
– האישה שניתחו אותה בלילה, היא חיה? שאל באופן מפתיע אפילו לעצמו.
– כן, אבל מצבה קשה מאוד.
***
עברו שלושה שבועות. הפצעים על גופו של איתן החלימו. הוא ושירה נפגשו כאשר היו המשמרות שלה, ויותר מכך, הוא נמשך אליה יותר ויותר. אך מחלקת ניתוחי החירום אינה המקום המתאים לדברים אישיים.
והנה במהלך אחד הביקורים הבוקר הודיע הרופא:
– היום אני משחרר אותך, – חייך והוסיף. כלומר, מהבית חולים. תלך מיד למרפאה, ושם יקבעו כמה זמן עוד תהיה בחופשת מחלה.
– אפשר להתארגן!
– כן, כן! אל תמהר. עכשיו יכינו את הטפסים.
כאשר הרופא יצא, התגלח איתן. במבט במראה, שם לב לשביעות רצונו שהצלקות שנותרו לא מקלקלות את פניו, אלא מוסיפות להן אופי גברי. על הצלקות האחרות אין צורך להתעכב.
התארגן, יצא למסדרון. לקראתו הלכה חולה אוחזת בקיר.
«היא בכל זאת החלימה!» – חלפה במוחו מחשבה שמחה.
יצאה האחות, מסרה את טופס השחרור:
– להתראות, איתן! אל תחזור אלינו!
***
הייתה לו דירה משלו, אך הוא נסע להוריו. אמו חיכתה לו ודאגה כל כך. אפילו לקחה חופשה.
– בני! רצה לחבק אותו האם.
– הכל בסדר, אמא! כמו שאת רואה, אני חי ובריא.
– בוא, הכנתי לך אוכל. כמה רזה נהיית.
– אוי, כמה התגעגעתי לאוכל ביתי!
– עד שתתאושש ותתחתן, תגור כאן. החדר שלך עדיין פנוי, – וקראה כאילו לילד. לך, תרחץ ידיים!
***
עד הערב הלך איתן למספרה. נכנס לדירתו. לקח מעט בגדים. אמו מיד החלה לסדר אותם.
בערב הגיע האב מהעבודה. ישבו יחד כמו פעם ודיברו עד הלילה.
הוא הלך לישון בחדרו, שבו עברו ילדותו ונעוריו, אך לא נרדם מיד:
«מחר צריך ללכת למרפאה. אחר כך לעבודה. ובערב…»
עם מחשבה על הערב הבא הוא נרדם… זמן רב אחרי חצות.
***
למחרת בבוקר הלך איתן למרפאה. עד הצהריים ביקר בחדרים שונים. אחר הצהריים הגיע לעבודתו, בדיוק בזמן המשמרת.
– לאן אתה הולך? שאל האב.
– אבא, זוכר לפני שנים רבות, כשעדיין למדתי בכיתה רביעית. עשית לי תליון כמתנה לחברה לכיתה?
– לשירה לוי הלא יפה? זוכר.
– זוכר, אמרת: «כשתגדל, אולי תתאהב בה».
– וגם את זה אני זוכר.
– אבא, שירה היא עכשיו מנתחת. היא ביצעה את הניתוח שלי. והיא עדיין לובשת את התליון הזה על צווארה.
– אכן!
– אבא, הדברים שלך התגשמו. אני הולך אליה!
עשרים ושבע שנים אינן גיל מבוגר להתחיל חיים עם אדם אהוב. אך הוא למד שהחיים מלאי הפתעות, ושמעשי חסד קטנים יכולים להוביל לתוצאות משמעותיות. לעולם אל תשפוט אדם לפי מראה חיצוני, שכן הגורל עשוי לחבר בין אנשים בדרכים בלתי צפויות, וזהו הלקח החשוב: להעריך כל קשר ולתת הזדמנות לאהבה.הבזק רעש חזק אפלה אפלה
לבסוף, האפלה החלה להתבהר. נשמע קול:
שירה לוי, זה המציל, משהו התפוצץ שם.
דרך הכאב חש מגע של יד על צווארו. ניסה לפקוח את עיניו. זה עלה לו בקושי רב. לנגד עיניו תליון מלבני עם סמלי מזלות חקוקים בו… מבטה של האישה בחלוק הלבן
לחדר הניתוח! נשמע הקול בקרבת מקום.
ההורים חזרו מהעבודה. האם מיהרה ישר למטבח, לאחר שהציצה בחדר שבו הבן הכין את שיעוריו. דוד, כשנכנס לחדר, הבחין מיד כי מצב רוחו של הבן אינו משובח.
איתן, מה קרה? האב ליטף את ראשו.
שום דבר, – מלמל הבן, תלמיד כיתה רביעית.
בסדר, תספר!
בקרוב חג יום האישה. המורה השאירה אותנו היום ואמרה שעלינו להכין מתנות לבנות.
אז מה הבעיה? חייך האב.
יש אצלנו מספר שווה של בנים ובנות. והיא קבעה מי נותן למי, – הבן נשם עמוק. לי נפלה שירה לוי, הלא יפה.
כל הבנות רוצות לקבל מתנה ביום האישה, גם אלו שלא נחשבות יפות, – האב השתדל לדבר עם בנו כאילו היה מבוגר. ואיך היא חילקה? לפי סדר האלף בית?
לא, לפי המזלות.
מה זאת אומרת? דוד לא יכל להתאפק וחייך פעם נוספת.
לפי התאמה. שירה היא בתולה, ולבתולות הכי מתאים שור. ואני שור בדיוק.
זה טוב אם יש התאמה! כשתגדל, אולי תתאהב בה.
האב לא יכל להתאפק ופרץ בצחוק. מיד נכנסה האם לחדר:
מה קורה פה?
לאה, תלכי למטבח, – פני האב הפכו רציניות. יש לנו עם הבן שיחה חשובה.
כאשר האם יצאה, שאל איתן בקול עצוב:
אבא, מה אני אמור לעשות עכשיו?
להכין מתנה!
איזו?
מחר בעבודה אכין מתנה לבחורה שבחרו לך.
אבא, איזו מתנה אתה יכול להכין? הרי אתה עובד במפעל.
נכון! אבל אני עובד במחלקת הציפויים. ושם מכינים סוגים שונים של ציפויים למתכות.
אבא, לא הבנתי.
מחר תראה בעצמך!
***
למחרת הביא האב תליון על שרשרת בצורת מלבן שנראה כמו זהב. על צד אחד היו חקוקים שני מזלות, שור ובתולה, ועל הצד השני נכתב בקטן אך באופן יפה:
«לשירה, חברתי לכיתה, לכבוד יום האישה! איתן».
איזה יופי נראה התליון הזה! וכאשר האם ארזה אותו בשקית פלסטיק, הוא נראה מרשים עוד יותר.
***
והנה היום השביעי במרץ. המורה לא תכננה ללמד. תחילה התלמידים מסרו לה מתנה. היא הודתה להם זמן רב. לאחר מכן הכריזה כי על הבנים למסור את המתנות לבנות.
מה התחולל שם! כל הבנים רצו לבנות שבחרו להם. איתן גם התקרב לשירה לוי ואמר כפי שלימד אותו אביו:
שירה, אני מאחל לך חג יום האישה שמח! אולי יום אחד הגורל יאחד בין שור לבתולה.
לאחר שאמר את המשפט ששינן, פנה איתן למקומו ולא הבחין כיצד החל ללבות לבה של הבחורה הלא יפה בעיניו.
בקרוב עברו הוריה של שירה לשכונה אחרת, ושירה עצמה החלה ללמוד מבית הספר היסודי בכיתה חמישית בבית ספר אחר.
***
איתן פקח את עיניו. תקרת חדר האשפוז הלבנה. ניסה לזוז בידיו ורגליו. רק היד השמאלית זזה.
איפה אני? פנה אל לא ידוע.
נשמע צליל צעדים והאיש הפצוע על קביים התקרב למיטתו, הביט בו היטב ושאל:
התעוררת? אתה במחלקה לניתוחי חירום.
האם הידיים והרגליים שלי שלמות? שאל איתן בקול חלש.
נראה שהכל תקין, – מסר את החדשות הטובות. רק אתה חבוש מכף רגל עד ראש.
זה טוב אם הכל שלם.
אז התקרבה האחות ושאלה בדאגה:
– איך אתה מרגיש?
– מה קרה לי! השיב איתן בשאלה.
– חייך אינם בסכנה. הידיים והרגליים יתפקדו. רק שיישארו צלקות רבות, – מסרה טלפון מופעל. אמך ביקשה שתתקשר אליה כשתתעורר.
– בני, – נשמע קול האם בין דמעות.
– אמא, הכל בסדר, – ניסה לדבר בקול עליז ככל האפשר. אמרו שרק צלקות קטנות יישארו. בקרוב ישחררו אותי.
– לא אפשרו לי להישאר איתך בלילה. בני, אני מגיעה עכשיו.
– אמא, אל תצטערי יותר מדי!
הניח את הטלפון לידו, ניסה לחייך לאחות:
– תודה!
– ובכן, לא ישחררו אותך בקרוב, – חייכה האחות. שלושה שבועות תשכב כאן. זה בטוח!
– מה קרה כאן? שאל השכן בחדר כשהאחות עזבה.
– אני מציל. במפעל התחילו בלוני חמצן להתפוצץ, – החל להיזכר איתן. הזעיקו אותנו. הגענו לפני לוחמי האש. החלל גדול, בפנים שלושה פצועים. נכנסנו, הבלונים היו זרוקים, אש במקומות מסוימים. התחלנו להוציא את הפצועים… אני יצאתי אחרון… כשהייתי ליד הדלת, בלון נוסף התפוצץ… לא זוכר מה קרה אחר כך.
– כן, קיבלת מכה קשה.
– איתן מיזרחי, – נשמע קול האחות. עמית מעבודה בא לבקר אותך.
– שלום, איתן! מה שלומך?
– ידיים ורגליים שלמות! השיב הפצוע באופטימיות. אבל אפשר ללחוץ יד רק עם השמאלית!
– אל תדאג!
– מה קרה בהמשך?
– כבר יצאנו כשהתרחש הפיצוץ. מיד רצו פנימה, הוציאו אותך… היית מכוסה בדם… הרופאים כבר היו שם…
– תודה!
– איתן, במה אתה מדבר?! פתאום הופיע חיוך על פני החבר. – נראה שרוצים להעניק לנו מדליות.
– עד אז ישחררו אותי.
– טוב, אני הולך. עכשיו יהיה ביקור רופאים. האחות אמרה שלא להתעכב.
לא הספיק החבר לצאת, ונכנס רופא, גבר כבן ארבעים:
– ובכן, איך אתה, גיבור? התקרב למיטתו.
– בסדר.
– מאחר שאתה כבר מדבר, סימן שתחיה. בוא, אבדוק אותך!
– האם אתה תפרת אותי? שאל איתן.
– לא, ד”ר שירה לוי. היא תגיע מחרתיים.
***
עברו יומיים. איתן כבר ניסה לקום. אמנם הכאב ברגליים היה עדיין חזק, והיד הימנית פצועה. אבל היו לו לפחות עשרה פצעים בכל הגוף. שניים בפנים, כשהתפוצץ הוא נחבט בשער, טוב שהספיק להושיט את ידו הימנית קדימה. הביט במראה. פניו עדיין נפוחות.
היום הביקור אמור היה לעשות הרופא שתפר אותו במשך חמש שעות בחדר הניתוח. איתן אפילו היה קצת מתוח.
והנה היא נכנסה. צעירה, רזה, אמנם עם משקפיים, אבל הם לא הפחיתו מיופיה, והחלוק הלבן התאים לה היטב. איתן בגיל עשרים ושבע כבר היה נשוי. אך לאחר חצי שנה נפרדו האופי לא תאם, כפי שנכתב בבקשה, אך למעשה שכרו של המציל לא מצא חן בעיני אשתו לשעבר.
– שלום! אמרה הרופאה והלכה למיטתו.
– שלום! האם את תפרת אותי?
– כן, – חייכה. משהו לא בסדר?
– בואי אבדוק אותך!
והיא התכופפה מעליו… לנגד עיניו התנדנד תליון עם סמלי מזלות מצווארה:
– שירה לוי!!! קרא בקול.
היא הביטה בפניו הנפוחות בתשומת לב.
– סליחה! אמרה, עדיין לא מזהה אותו.
– אני שור, – והצביע על התליון.
– איתן מיזרחי? שפתיה רעדו. אתה זוכר אותי?
– בוודאי, שירה. כשראה את הדמעות בעיניה, הניח את כף ידו על ידה.
– סליחה! היא הוציאה ממחטה וניגבה את עיניה. מעולם לא חשבתי שניפגש כך.
יותר באותו יום שירה לא נכנסה לחדרו. אך איתן כבר ידע שיש לה לוח זמנים דומה לשלו: משמרת יום, לילה ושני ימי מנוחה.
הוא לא רצה להיראות חסר אונים בעיניה. כל היום שלמחרת ניסה ללכת בחדר תוך שהוא נשען על מיטות, כמה פעמים אף יצא למסדרון תוך שהוא אוחז בקיר.
ערב. הרופא של משמרת היום הלך. הגיעה משמרת חדשה הדבר הורגש בשיחות במסדרון. עכשיו הביקור…
ופתאום צעקות, צעדים נמהרים במסדרון. זה קורה כאשר מביאים פצוע חדש.
כבר עשר. נכנסה האחות, כיבתה את האור בחדר. אך הוא לא הצליח להירדם. כבר אחרי חצות נשמעו צעדים במסדרון, הם דעכו, ובשתיקה זו איתן יותר חש מאשר שמע שמישהו בוכה במסדרון. קם ויצא בזהירות למסדרון.
ליד שולחן התורן ישבה וראש מונח על ידיה, בוכה חברתו לשעבר מהכיתה. הוא התקרב והניח את ידו הבריאה על כתפה:
– מה קרה, שירה!
היא קמה ונשענה על כתפו:
– ניתחתי אישה שנדרסה על ידי מכונית, – החלה לספר תוך שהיא נחנקת מדמעות. עשיתי כל שביכולתי… היא עכשיו בטיפול נמרץ, אך סיכוייה לשרוד נמוכים. יש לה שני ילדים… בעלה נמצא איתה עכשיו.
– תירגעי, שירה!
– כבר שלוש שנים אני עובדת כמנתחת ועדיין לא מתרגלת לעובדה שאנשים מתים.
– תירגעי, תירגעי! כאלה הן המקצועות שלנו. גם אני ראיתי במהלך חמש שנים הרבה מיתות, אך הצלנו גם חיים רבים, – איתן נאנח. – בגלל זה אשתי עזבה. היא אמרה שאני חוזר הביתה לא כשלעצמי וכי השכר נמוך. אבל לי תמיד יש ארבעים אפשר להתקיים.
– גם לי אותו דבר, – היא הביטה בו. הגברים מסתכלים עלי כאילו אני משוגעת. עד היום לא נישאתי, ואני גרה עם ההורים כמו ילדה.
– אל תדאגי, לנו רק עשרים ושבע החיים עוד לפנינו.
– לא, איתן, לנו כבר עשרים ושבע.
– ד”ר שירה לוי, הדופק שלה נעלם, – צעקה האחות שרצה החוצה.
– סליחה! ושירה רצה לטיפול הנמרץ.
בלילה הזה איתן לא הצליח להירדם. בבוקר הגיעה האחות ועשתה לו זריקה כרגיל.
– האישה שניתחו אותה בלילה, היא חיה? שאל באופן מפתיע אפילו לעצמו.
– כן, אבל מצבה קשה מאוד.
***
עברו שלושה שבועות. הפצעים על גופו של איתן החלימו. הוא ושירה נפגשו כאשר היו המשמרות שלה, ויותר מכך, הוא נמשך אליה יותר ויותר. אך מחלקת ניתוחי החירום אינה המקום המתאים לדברים אישיים.
והנה במהלך אחד הביקורים הבוקר הודיע הרופא:
– היום אני משחרר אותך, – חייך והוסיף. כלומר, מהבית חולים. תלך מיד למרפאה, ושם יקבעו כמה זמן עוד תהיה בחופשת מחלה.
– אפשר להתארגן!
– כן, כן! אל תמהר. עכשיו יכינו את הטפסים.
כאשר הרופא יצא, התגלח איתן. במבט במראה, שם לב לשביעות רצונו שהצלקות שנותרו לא מקלקלות את פניו, אלא מוסיפות להן אופי גברי. על הצלקות האחרות אין צורך להתעכב.
התארגן, יצא למסדרון. לקראתו הלכה חולה אוחזת בקיר.
«היא בכל זאת החלימה!» – חלפה במוחו מחשבה שמחה.
יצאה האחות, מסרה את טופס השחרור:
– להתראות, איתן! אל תחזור אלינו!
***
הייתה לו דירה משלו, אך הוא נסע להוריו. אמו חיכתה לו ודאגה כל כך. אפילו לקחה חופשה.
– בני! רצה לחבק אותו האם.
– הכל בסדר, אמא! כמו שאת רואה, אני חי ובריא.
– בוא, הכנתי לך אוכל. כמה רזה נהיית.
– אוי, כמה התגעגעתי לאוכל ביתי!
– עד שתתאושש ותתחתן, תגור כאן. החדר שלך עדיין פנוי, – וקראה כאילו לילד. לך, תרחץ ידיים!
***
עד הערב הלך איתן למספרה. נכנס לדירתו. לקח מעט בגדים. אמו מיד החלה לסדר אותם.
בערב הגיע האב מהעבודה. ישבו יחד כמו פעם ודיברו עד הלילה.
הוא הלך לישון בחדרו, שבו עברו ילדותו ונעוריו, אך לא נרדם מיד:
«מחר צריך ללכת למרפאה. אחר כך לעבודה. ובערב…»
עם מחשבה על הערב הבא הוא נרדם… זמן רב אחרי חצות.
***
למחרת בבוקר הלך איתן למרפאה. עד הצהריים ביקר בחדרים שונים. אחר הצהריים הגיע לעבודתו, בדיוק בזמן המשמרת.
– לאן אתה הולך? שאל האב.
– אבא, זוכר לפני שנים רבות, כשעדיין למדתי בכיתה רביעית. עשית לי תליון כמתנה לחברה לכיתה?
– לשירה לוי הלא יפה? זוכר.
– זוכר, אמרת: «כשתגדל, אולי תתאהב בה».
– וגם את זה אני זוכר.
– אבא, שירה היא עכשיו מנתחת. היא ביצעה את הניתוח שלי. והיא עדיין לובשת את התליון הזה על צווארה.
– אכן!
– אבא, הדברים שלך התגשמו. אני הולך אליה!
עשרים ושבע שנים אינן גיל מבוגר להתחיל חיים עם אדם אהוב. אך הוא למד שהחיים מלאי הפתעות, ושמעשי חסד קטנים יכולים להוביל לתוצאות משמעותיות. לעולם אל תשפוט אדם לפי מראה חיצוני, שכן הגורל עשוי לחבר בין אנשים בדרכים בלתי צפויות, וזהו הלקח החשוב: להעריך כל קשר ולתת הזדמנות לאהבה.
