**יומן אישי 12אוגוסט 2026**
היום נזכרתי שוב איך הכל התחיל. עוד בתיכון, כשהייתי באותו כיתת ספה, נמשכתי אל אורית מאז שהכרנו. היא הייתה הילדה שהזכרתי לעצמי שביום מן הימים נלך לשאת זרע, והחלטנו שהחתונה תהיה בחוף קיסריה אחרי שהשלמנו שירות צבאי.
אבל דבר אחד לא נעלם: אמא שלי, רונית (שניהלה את מחלקת לידה במרפאת קפלן), לא אהבה את אורית. רונית תמיד עדפה את האחות קרינה, שהייתה אהובה על הצוות וגם על המטופלים בת משפחה של רופאים. היא חיכתה שאפנה אליה את האהובה, ולא אל בחורה מהשכונה של רמת גן.
לאחר שסיימתי תיכון, נרשמתי ללימודי רפואה באוניברסיטת תל אביב, והיא נבחרה ללימודי תרגום אנגלי באוניברסיטת בר אילן, בדיוק כמו אמה וסבתה. לקראת סיום הלימודים, חברי הכיתה ארגנו נסיעה לחיק הטבע אל הבקתה של משפחתי בכפר נווה אבן. עברנו שם כמעט חודש שלם, ולא רצינו לחזור לעיר, אבל כיתה חזרה לחופשת החורף והחובה לקום.
בסתיו, אורית קראה לי בטלפון:
פיני, יש לי חדשות. אני בהריון. איך תגיב?
אמרתי לה בלי היסוס:
מה עוד אפשר? אקח אותך עד הלשכה, נצעד עד הכתה ונצא לחיים חדשים.
היא חייכה וחיברה: אבל אני כבר כבדה, ואני לא לבד.
צחקתי ואמרתי: אין לי בעיה, הייתי מתאבק בכיתה, ואת בשבילי קלה כמו נייר.
היה עלינו להחליט מה עושים עם הלימודים. תצטרפי ללימודים מרחוק, כמו אמא שלך, הצעתי. היא עבדה בבוגרים של 19 וקיבלה תואר, ואני אשמח אם אחרי החתונה תגוריי איתי, אבל תכבדי את אמא שלי מרחוק היא לא תסכים בקלות.
הסכמנו לשים קו חצות: היא תעבור לשם, ואני אתמוך.
הגשנו בקשה ברישום בעיר ובסוף הלילה כל אחד חזר לביתו. באותו ערב הגיע לאורית אורח של אביה זוג עם בן של 16, אורי, שנראה מבוגר יותר מהגיל שלו.
בביתי סיפרתי להוריי על החדשות. רונית לא קיבלה זאת והחליטה לערבב את המצב. בערב היא הלכה לבית ההורים של אורית, לחץ פעמיים על הפעמון, ולא נענה המוזיקה הייתה פועמת ברקע, והדלת נפתחה רק כאשר אורי, עטוף במגבת, יצא לשירותים ופתח את הדלת בחשש.
רונית, עם טלפון ביד, הקליטה וידעה שהמצלמה תפסה אותו. אתה כאן לראות את אנה ניקלובנה? שאל אורי, מופתע. לא יותר, ענתה רונית והזיזה במרוצת הלב.
בביתי הראיתי לה את ההקלטה, והדגשתי כמה זמן לקח לאורי לפתוח את הדלת. זה עדיין לא ברור מי האבא של הילדה, אמרה. הבנתי, אמא. את צודקת היא לא בשבילי.
שלחתי לה הודעה כועסת בטלפון, ואז כיבית אותו. אורית, שלא קיבלה תשובה, יצאה לביתי בחשיכה, חושבת שאולי תבין אותה. רונית חיכתה מהחלון, ובפגיעה, פקעה את הדלת ופתחה בעצמה. מה אתה רוצה ממני? הוא כבר ישן, ואת משחקת שני צדדים? תמשיכי עם הבנים האחרים, דו-פנים, קראה אליה לפני שהיא חזרה לדירתה וסגרה את הדלת בחוזקה.
אורית ישבה על מדרגה בדמעה. אחרי כמה דקות חזרה אל אמה, אנא ניקלובנה, שהייתה בת הכיור. ליזון, מה קרה? החתונה קרובה, צריך להיות שמחה.
אמא, אין יותר חתונה, רק הילד שלי. אמא שלך גרמה לבלבול אחרי שלחנו בקשה במרשם, היא הסתכלה על הודעת הפילוג של פיני.
אם הוא מתנהג כך, הוא ימשיך לציית להורים שלו. אלוהים שמר עליו ממך. אנחנו נגדל את הילד לבד, ניחמה אמא.
המשך הדרך היה קשה. אורית חוותה הריון מסובך, נאלצה ללכת לחדר הלידה במרכז שילה כשאמהותיהן בעבודה. הלידת בן תחת הרדמה, והצוות הודיע שהתינוק באשמת הלידה. אחרי ניירת, קיבלו את גופתו של הילד המתו, וקברו אותו. אורית נשארה במרפאת הלידה, ולכן היא לא היתה נוכחת בטקס הפטירה.
לאחר הארוע, רונית מכרה את הדירה שלנו והעפילה מהאזור. זה לטובתך, ילדה. את התמודדת עם פיני, והוא רק הלך עם מבט גבוה.
גם אני מקווה שהזמן יעבור ואשכח אותו, אמרתי.
שמונה שנים חלפו. אני עובדת כמתרגמת בחברת תרגום קטנה בתל אביב. פתאום נכנס למשרד שלי פיני.
למה חזרת לחיי? שכחתי אותך מזמן.
מצטער, אבל האסון גרם לי להגיע אליך.
זה מוזר, פיני. יש לך אמא חמה, תדבר איתה. אין לי זמן לך, תצא ממשרדי.
ליזון, בבקשה תתעני לי. זה חשוב גם לך. אחכה בקפיטרה שמול אחרי העבודה.
אבוא רק מתוך סקרנות, עניתי, חודרת למחשב וסימנתי שסיימתי.
בערב פגשנו בפארק.
סליחה, ליזון, הבן שלנו חולה, צריך תורם.
הגעת למקום הלא נכון, פיני. האמא שלך כאן יותר משאירה משאבים.
חיכינו ואין תורם. אפילו מכרתי את הדירה. את אם, יש לך סיכוי לעזור לנו.
זה בדיחה? הילד שלנו נולד מת. ההורים קברו אותו.
הוא בחיים, כבר שמונה.
איך זה ייתכן?
זוכרת את היום שבו שלחנו בקשת נישואין?
לעולם לא אשכח את ההודעה המגעילה שלך.
הסיפור של אמא שלו, מה שהיא ראתה באולם הלידה, חזר אליי. אחרי ששמעתי על סאשא (הייתי מורה על האמת), פיני הפך חיוור. הוא עדיין אוהב אותי, ולא נישא. גם אני נותרתי רווקה, מפחיתה מפחד שלא אוכל להרים ילד בריא שנית.
פיני, תגיד לי, מה עשתה אמך?
בזמן שהיית במיון, אמא שלי הייתה שם וראתה אותך ננעץ למרפאה. היא חשדה שאני ההורה, בדיקה אישרה, אבל היא לא רצתה לתת לך את הילד. אשמתי שהסכמתי לכך. הקנאה שלי אליך הרעינה אותי. אלוהים נענש אותנו, והבן שלנו, סרגיי, חולה.
נעבור לבדיקת התאמה. אם אינך תואם, הוא צריך דם ראשון כמוני.
כן, ליזון, יש לי שלישי.
ידיי רעדו ולבי דפק כשראיתי את סרגיי בחדר מרפאה.
סרגיי, מצאתי את אימך. חיכינו זמן רב, ואנשים עזרו לנו להתאחד, אמר פיני, ואני נשארתי ללא מילים.
אמא, חיכיתי לך והבטחתי לראות אותך ככה, למרות שאין לי תמונות בבית.
בני, הכל יהיה בסדר. אני כאן ואעשה הכל כדי שתהיה בריא, בכיתי, מחבקת את הילד.
בני, תן לאמא ללכת, צריך לדבר עם הרופא.
תבררתי שאני תואמת, וסרגיי נרפא. פיני מכר את הדירה ששכחנו וניגן בבאר הקליניקה. היום אנחנו גרים יחד בדירת הורים של אורית בתל אביב.
ליזון, סליחה, צריך לחזור ולחתון, וללדת עוד ילד. הרופא אמר שהורים הם תורמים טובים יותר מאחייאח.
קראתי על זה, פיני, למען בריאות הילדים, אני מוכנה לכל דבר.
נישמנו, והיום, חוץ מסרגיי, מחנכים שני ילדים נוספים בן ובת. המלחמה של העבר הפכה לסיפור של תקווה, ובכל פינה של חיינו מרגישים שהדרך הארוכה למעלה משולמת.
