יומןיוםחמישי,אפריל2026
השם שלי:יואב.
**פרק1**
אני מגיח מרגע של חיבוק, לא מרגיש שהאמת שפורחת סביבי נופלת. אתמול לילה, אחרי שחשבתי שמסיים עם תומר, הוא הלך אלי בחלום. נגעתי בו, נשקתי אותו, נישקתי את חיוכו והייתי בטוח שכל הריחות של השמן שלו עדיין מריחים על הכרית. הוא חבש את המעיל האפור שלו אותו לבוש שהיה לי נורא חצוף, תמיד גורם לו להיראות כמו חורבן רך. הוא היה כאן, ממש לידי, לחבש אותי כל הלילה. לחשוש לי באוזן: *«אוהב אותך»*. אמר שאנחנו מתחתנים בקיץ הבא. זוכר כל תנועה של האצבעות שלו על הזרוע שלי, איך הוא בכה כשבכתי, איך הוא אהב אותי בעוצמה שכל הלב שלי חשש לשבר. ואז נעלם.
קמתי לבד, אבל לא פחדתי. חשבתי שהוא רק הלך לריצה, כמו שמקובל לעשות לפעמים. ריח הניחוח שלו עדיין רודף במגבות. העור שלי עדיין חם במקומות שלא נגעתי בהם. אבל משהו לא תאם.
חייגתי.
פעםשנייה.
ושוב.
ולבסוף, החברה הכי טובה שלי, מרים, נפתחה לי בדלת, פניו חיוורות. היא לא הבינה למה היא בוכה.
יואב לחשהאתה לא יודע?
צחקתי. למה לדעת מה?
איתן מת.
הבזקתי. מת איך?
היא בכה חזק יותר. הוא מת לפני יומיים בתאונת דרכים בזמן סופה.
לא. לא. לא.
צעקתי. דחפתי אותה. אמרתי שזה חוסר רגישות. הראיתי לה את ההודעה משירותי ההודעות של איתן מהיום שלפני מותו, והקלטה שבה הוא אומר: *«בואי אליי, מתגעגע לגוף שלך ליד שלי»*. מרים חיפפה את הטלפון ברעש.
יואב הוא לא היה יכול לשלוח את זה. הוא כבר במתאם.
העולם סוטה. ברכיי נפלתי. רץ לחדר האמבטיה, לקחתי את המגבת שלו שעדיין הייתה רטובה, את המעיל שהשאיר על הרצפה, ואת עקבות הלחייה שעל הצוואר שלי.
הוא היה כאן.
היה צריך להיות.
אבל האמת היא איתן נקבר אתמול.
ובליל הזה, כאילו עשינו אהבה.
הימים חלפו, הלילות הפכו למצב של חוסר מנוחה לא יכולתי לישון. בכל פעם שהרכבתי את העיניים, ראיתי אותו. לפעמים עומד בקצה המיטה, לפעמים לוחש לי באוזן. לילה אחד שמעתי את קולו: *«אל תבכי, אהובי. אני איתך»*. ניסיתי לתפוס את הקול במקליט, אבל קיבלתי רק רעש לבן ונשימתי הרועה.
ואז החוסר של המחזור התחיל. פעמיים. חשבתי שמדובר במתח, אבל אחרי שהקפצתי חצי עשר פעמים ביום, הבנתי שמשהו שונה.
עשיתי מבחן הריון. שני קווים. חיובי.
התמוטטתי. היחיד שציפיתי להיות איתו איתן כבר מת.
אבל משהו מתפתח בתוך החזה שלי. משהו שמזיז את רגלו בלילה, מבריק בתחתית העור בתאורה חשוכה. ובכל פעם שאני בוכה ומספר איך זה בלתי אפשרי
שמעתי אותו לוחש מציל: *«אתה לא לבד. הילד שלנו בא»*.
**פרק2**
לא זוכר מתי נרדמתי. רק זוכר שהקמתי עצמאי במקלחת עם תוצאות המבחן בלחיצה בידי, שני קווים אדומים שמחייכים לי. לא דיברתי עם אף אחד במשך כמה ימים אפילו לא עם מרים. הטלפון שלי צלצל עשרות פעמים, שם שלהודעתה היה שם מרים, אבל השמטתי את כל השיחות.
איך אסביר שאני מצפה לתינוק של איש שכבר קבור תחת האדמה? מי יאמין לי? אפילו אני לא מאמין בעצמי. עד הלילה ההוא.
כאשר כמעט נרדם, משהו דחף מהחזה הפנימי. לא הייתה זו בעיטה רגילה. זה הרגיש חכם, מכוון, כאילו ניסה למשוך את תשומת ליבי. קפצתי ממקום לישיבה, ידיי על הבטן, ושמעתי שוב את קולה של דמותו:
אל תחשוש, אהובי. בחרתי בך.
צעקתי וברחתי מהמיטה. חיפשתי את השיקוף במראה, משך החולצה למעלה. חשתי אור כחול רך מתחת לעור. הבהב ואז נעלם. רגליי נחלשו ונפלתי על הרצפה, בוכה.
מחר, הלכתי לבית החולים. אמרתי לדוקטורית שהריון הגיע אחרי ביקור של חבר. שקרתי על התאריכים, על כל הפרטים חוץ מהתסמינים.
*«חוויות חלום משונות, עור שמבריק, שמיעת קולות של מישהו שאיננו כאן»* סיפרתי.
פניה של הרופאה השתנו מצורת דאגה לתחושת חשד רגוע.
נעשה כמה בדיקות אמרה בזהירות המתח משפיע על המוח, במיוחד כשמשולב עם ההורמונים של ההריון.
היא מנפה את האוזניות על הבטן שלי. פניה הקפיאו.
לא מצליחה לשמוע את הפעימות. אבל משהו זז.
הזמינה אולטרסאונד. בזמן שאני שוכב על משטח מתכתי קר, פני הטכנאית הפכו לחיוורות. היא כיוונה את הסורק, ולא אמרה דבר עד ששאלתי.
יש עובר לחשבה ברחש אבל הוא מבריק.
עזבתי בלי לחכות לתוצאות. באותו ערב חלמתי שוב. איתן עמד על שפת האגם הישן שלנו, רוחות מנשבות את המעיל עם הקפוצה.
הילד שלנו שונה משאר הילדים אמר בקול רך יותר מהרוח הוא אני… והוא יותר.
מה אתה מתכוון? שאלתי.
הוא חייך בעצב. תבין בקרוב. אבל עליך לשמור עליו.
התעוררתי ומצאתי את הווילונות פתוחים לגמרי, למרות שסגרתי את הדלת עם מנעול. המעיל שלו היה קפול בקפידה בקצה המיטה. נגעתי בו עדיין חם.
אז הבנתי מה שצומח בתוכי הוא אמיתי. הוא שלו, והוא משנה אותי.
מחר, חייגתי למרים. היא נאלצה להגיע במהירות, חיבקה אותי בחוזקה, הקשיבה לכל דבר למאורע, לנקודה הזוהרת בבטן, לחלומות ולקולות.
היא לא צחקה. לא צעקה. לחשה: צריך לקחת אותך למקום.
היא הובילה אותי לבית ישן מאחורי בית הכנסת של סבתה. בפנים ישבה זקנה עם צמות אפורות ועיניים חיוורות. היא הסתכלה עליי בפעם הראשונה ואמרה:
אתה לא הראשון. אבל אתה צריך להיות האחרון.
שאלתי מה היא מתכוונת, והיא חיזקה אותי עד לעצם העצמות.
אתה נושא בטן ילד של נפש קשורה. הילד הזה הוא ברכה וגם אזהרה. אביו לא היה צריך לחזור. עכשיו הפתח נפתח, ואחרים עוברים דרכו.
להביא אותו? שאלתי.
להביא אותך.
אור מהבהב, רוח קרה חצתה את החלונות. מהצללים, קולי של איתן חזר:
ברח.
**פרק3**
החדר קפא. עיניה של הזקנה נפתחו בפחד, הצללים נמתחו על הקירות כמו ציפורניים.
הוא כאן לחשה, מצמידה לשרשרת של קברזים ועצמות.
מרים דחפה אותי מאחוריה. אבל כבר לא פחדתי מאיתן. עכשיו פחדתי מהאחרים. מה שהזקנה ציינה כי הוא הפר את החוקים.
היא פיזרה אפר ליצירת מעגל והדריכה אותי לעמוד בפנים.
אל תצא, לא משנה מה קורה. מבינה? הזהירה אתה גשר עכשיו, בין החיים למוות. הגשרים נעים לשני הכיוונים.
נכנסתי למעגל. בטן שלי הבריקה באותו אור מוזר. העובר בעז, יותר חזק מתמיד.
ואז שמעתי קולות. עשרות, אולי מאות. צעקות, גיחוקים, תחנונים. כולם באו מהחושך.
איתן, בבקשה לחצתי מה קורה?
ואז ראיתי אותו.
פעם הוא היה שונה. מבטו ריק, מלא עצב ופחד.
סליחה אמר לא רציתי לגרום לך לזה. רק תגעת בי, רציתי עוד לילה, רגע נוסף. לא ידעת שאני פותח דלת.
התקרבתי, דמעות נפלו על לחיי.
למה אני? למה הילד?
הוא הביט בבטן, ואז בי.
כי אהבתנו חזקה יותר מהמוות. אבל אהבה כזו שוברת חוק.
בפתאומיות, יצא צל מעומק הצללים צורה מפחידה, חצי פנים ושיניים בוערות. הוא צופר כשראה אותי.
איתן נעמד בינינו.
לא תוכל לקחת אותנו! קרא לא תוכל לקחת את ילדנו!
המפלצת חייכה.
שברת את החוק, רוח. נגעת בחיים. עכשיו נשתולל.
החדר רועד. הזקנה התחילה לשיר בשפה קדושה. מרים אחזה בידי ובוכה.
יואב! אל תצא מהמעגל!
צעקתי כשמפלצת קפצה לעברי. איתן ניסה לדחוף אותה למעלה.
הזקנה קראה:
עכשיו! בחר, נערה! חיים או אהבה?
איתן, מדמם ומתפוגג, הפנה אלי מבט.
אתה צריך לשחרר אותי, אהובי. למען הילד שלנו. למען עצמך.
בכיתי, הראש נשלף.
לא אוכל לאבד אותך שוב!
מעולם לא איבדת אותי. אני חי בתוכו, בתוכך. אם תידבק, הם ייקחו הכל.
האורות פצצו, הרצפה סדקה, הצללים יללו. קרעתי את שמי בקול כואב, נפרדתי ממנו.
באותו רגע הוא חייך. והיעלם.
החושך נחלף. המפלצת נישפה לאדים. השתיקה חזרה.
נפלה על הרצפה. המעגל כבה. והעובר בתוכי בעד. פעם אחת. פעמיים. ואז נח.
תשעה חודשים אחר כך, הילד נולד. הוא לא בכה כמו אחרים. רק הביט בי בעיניים שקטות, כאילו כבר ידע הכל. עורו זורח ברוך באפלה. ולעתים, כשאני שר לו בלילה, אני שומע קול נוסף שמזמר איתי קולו של איתן.
קראתי לו “איתןאל”, משמעותו איתן שייך לאל. הוא לא היה באמת שלי, אבל הוא שייך לנו.
לפני שהלכתי להיפרד מהעולם, הוא נתן לי מתנה אחרונה חלק ממנו שלא יוכל אף צל להסיר.
**לקח אישי:**
הקשר שלנו עם הרוח אינו רק מילה משוררת; הוא יזכור אותנו להכיר שהאהבה שאינה משולבת עם גבולות יכולה לפתוח דלתות מסוכנות, אבל באומץ ובקבלה אפשר להאיר את החשכה ולצמוח מתוך הפחד.
