פרק1
נשבעתי, ראיתי אותו. נגעתי בו. נשקתי אותו. הרגשתי אותו. הנשימה שלו הייתה חמימה, השפתיים טעמו במנטה בדיוק כמו תמיד. אפילו חבש את הסוודר האפור עם הכובע שהיו אומרים לי שהוא עושה אותו גיבורחמוד. הוא נראה ממשי. חיבק אותי כל הלילה, לחש באוזן: אני אוהב אותך. אמר שנחתן בשנה הבאה. זוכרת כל רגע איך הוא החלק את האצבעות על היד שלי, איך הוא בכה כשאני בוכה, איך הוא עשה אהבה בתשוקה שגרמה לי לחשוב שהנשמה תישבר לשניים. ואז נעלם.
קמתי לבדה. אבל לא פחדתי. חשבתי שהוא יצא לרוץ, כמו פעם, והחלבונים שלו עדיין מריחים במצעים. העור שלי עדיין נשרף במקום שבו נגע. אבל משהו לא תאם.
חימשתי.
פעם נוספת.
ופעם נוספת.
ואז, החברה הכי טובה שלי, גלית, נעמדה בפתח החדר, פניה חיוורות. לא הבינה למה אני בוכה.
אורלי לחשזה. לא יודעת?
צחקתי. לדעת מה?
אורי כבר מת.
הבהיתי. מת איך?
היא בכתה חזק יותר. מת לפני יומיים, בתאונת דרכים בלילה של סופה.
לא. לא. לא.
צעקתי. נבעטתי. אמרתי שזה אכזרי לומר כך, שאין בזה שום הומור. הראיתי לה את ההודעה של אורי ששלח מהשעה הקודמת, ואת הודעת הקול שבה אמר: בקרוב אלייך, מתגעגע למגע שלך. היא חימצה את הטלפון, רעדה.
אורלי הוא לא יכל לשלוח את זה. הוא כבר היה במזבח.
העולם נטה.
ברכיי נמסו.
רצתי לחדר האמבטיה, לקחתי את המגבת שהשתמש בה, עדיין לחה. את הסוודר שהשאיר על הרצפה. ואת העקבות של נשיכה בצוואר.
הוא היה כאן.
היה חייב להיות כאן.
אבל האמת היא אורי נקבר אתמול.
וכך איכשהו עשיתי לו אהבה אתמול בערב.
הימים חלפו. הלילות הפכו לבלתי נסבלים. לא הצלחתי לישון. בכל פעם שסגרתי עיניים, הוא היה שם. לפעמים עומד בקצה המיטה, לפעמים לוחש באוזן. לילה אחד שמעתי את קולו: אל תבכי, אהובה. אני איתך. ניסיתי להקליט, קיבלתי רק רעש ולנשימתי המפוחדת.
ואז הפסדתי מחזור.
פעמיים.
חשבתי שמדובר בלחץ, באבל, בטראומה.
עד שהקפאתי בחמישה פעמים באותו יום.
עשיתי בדיקה.
קווים שניים.
חיובי.
נפלתי על הרצפה.
האדם היחיד שהיה איתי היה אורי.
אבל הוא כבר מת. קבור, מתפרק, נעלם.
ואך משהו צומח בתוכי. משהו שמכה בלילה. משהו שמבריק תחת העור כשאתה מכבה את האור. ובכל פעם שאני בוכה ואומרת שלא מסוגלת להתמודד
שומעת אותו לוחש מהצללים:
את לא לבד. הילד שלנו בדרך.
—
פרק2
לא זוכרת מתי נרדמתי. רק זוכרת שהתעוררתי באמבטיה, עם תוצאת ההריון עדיין כולה בידי, שני קווים ורודים שמחייכים לי בחוסר שכל. לא דיברתי עם אף אחד בימים האחרונים אפילו לא עם גלית. הטלפון צלצל עשרות פעמים, שמו מאיר באור המסך. התעלמתי מכל השיחות.
איך להסביר שאני מצפה לילד של גבר שהיה קבור לפני שבועיים? מי יאמין? אפילו אני בעצמי לא האמנתי עד הלילה ההוא.
הרגעתי מעט ואז משהו דחף את הבטן פנימה. לא היה זה דחיפה רגילה. זה הרגיש חכם, מתוכנן, כאילו מישהו מנסה למשוך את תשומת ליבי. קמתי פתאום, נשימתי נודפת, ידיי על הבטן. ואז שמעתי שוב.
קולו של אורי. בראשי.
אל תפחדי, אהובה. בחרתי בך.
צעקתי וברחתי מהמיטה. הסתכלתי במראה, הרמתי את החולצה וגיליתי אור כחול קלוש מתחת לעור. הוא רִצַף ואז נעלם. רגליי נפלּו, נפלתי על הרצפה בבהלה.
היום הבא נלחצתי ללכת לבית החולים. סיפרתי לרופאה שהריון נגרם אחרי ביקור של החבר. שקרתי על התאריכים, על הכול חוץ מהתסמינים.
חלומות מוזרים. עור שמבריק. שמיעה של קולות שאינם כאן.
פני הרופאה עברו מדאגה לתהייה רגועה.
נבצע כמה בדיקות אמרה בזהירות . לחץ נפשי יכול לעוות את המחשבה, במיוחד כשמתערבות הורמונים של הריון.
היא מנפה עם האוזן על הבטן. פניה הקפיאו.
אי אפשר לשמוע את הפעימות. אבל משהו זז.
הזמינה אולטרסאונד. כששכבתי על המיטה הקורית, הפנים של הטכנאית הפכו לחיוורות. היא כיוונה את הסורק ובסופו של דבר אמרה:
יש עובר לחשה אבל הוא זורח.
עזבתי את בית החולים בלי להמתין לתוצאות. באותו הלילה חזר לי חלום נוסף. אורי עמד במקום האהוב עלינו ליד האגם, רוח נענעה את הסוודר עם הקפס.
הילד שלנו שונה מהאחרים אמר בקול רך יותר מרוח . הוא אני והוא יותר.
מה אתה מתכוון? שאלתי.
הוא חייך בר melancholy. תביני בקרוב, אבל עליך להגן עליו.
התעוררתי ומצאתי את הווילונות פתוחים לרווחה, למרות שסגרתי את הדלתות. הסוודר של אורי שהיה בחלום מונח בקפידה על קצה המיטה. נגעתי בו עדיין חם.
הבנתי מה שגדל בתוכי הוא אמיתי. זה שלו, וזה משנה אותי.
מחרת, חייגתי לגלית. היה לי צורך בעזרה. היא רצה אליי, חיבקה בחוזקה, הקשיבה לכל הסיפור, הראתה להכתמת האור בבטן. לא צחקה. לא צעקה. לחשה:
צריך לקחת אותך למקום.
הלכנו יחד עד לביתה הישן מאחורי בית הכנסת של סבתה. בפנים חיכתה זקנה עם צמות חומות ועיניים חיוורות. היא הסתכלה בי פעם אחת ואמרה:
את לא הראשונה. אבל את חייבת להיות האחרונה.
שאלתי מה היא מתכוונת, תשובתה הקפיאה לי את העצמות.
את נושאת ברצח של נשמה קשורה. הילד הוא ברכה והזהרה במקביל. אביו לא היה אמור לחזור. עכשיו הפתח פתוח, ויש אחרים שעוברים.
להביא אותו? שאלתי.
להביא אותך.
פתאום האורות רִצְפוּ. רוח קרה חצתה את החלונות. והצללים לחשו שוב:
ברח.
—
פרק3
החדר הפך לקפוא. עיני הזקנה נפתחו בפאניקה, הצללים ארכו קירות כאילו טורפים.
הוא כאן לחשה, מחזיקה רב-קשר של קרני פחם ועצם.
גלית דחפה אותי מאחוריה.
אבל עכשיו לא פחדתי מאורי. פחדתי מהאחרים. מהיצורים שהזקנה ציינה, כי הוא עבר על החוקים.
היא פיזרה אפר ויצרה מעגל, אמרה שאצטרך לעמוד בתוכו.
אל תצאי החוצה, לא משנה מה קורה. מבינה? הורתה . את גשר, בין החיים למוות. וגשרים נבנים משני הכיוונים.
נכנסתי למעגל. בטן שלי הבריקה באותו אור מחריד. העובר דחף, חזק יותר מתמיד. ואז שמעו קולות עשרות, אולי מאות. צעקות, נביחות, תחינות, צחוקים. כולם מהחשכה.
אורי, בבקשה לחשתי . מה קורה?
הנה הוא.
לא כמו לפני. עיניו ריקות, מלאות עצב ופחד.
סליחה אמר . לא רציתי לגרום לך לכל זה. רק התגעגעתי. רציתי לילה נוסף. רגע נוסף. לא ידעתי שאני פותח שער.
התקרבתי, הדמעות זולגות.
למה אני? למה הילד?
הביט בבטן, אחרי כן בי.
כי אהבתנו הייתה חזקה מהמוות. אהבה כזאת משבירה חוקים.
פתאום יצא מצולל צללים צורה מפחידה, חצי פנים, עיניים בוערות. פיחז עליי.
אורי נעמד בינינו.
את לא יכולה לקחת אותו! קרא . לא תכבשי את הילד שלנו!
המפלצת צחקה.
שברת את החוק, רוח. נגעת בחיים. עכשיו נחתום עליך.
החדר רעד. הזקנה שרה בשפה קדומה. גלית לחצה את ידיי, בוכה.
אורלי! אל תצאי מהמעגל!
צעקתי בזמן שהמפלצת קפצה לעברי. אורי הושיט להוריד אותה באוויר.
הזקנה צעקה:
עכשיו! בחרי, ילדה! חיים או אהבה?
אורי, מושרע בדם, נעלם.
את חייבת לשחרר אותי, אהובה. בשביל הילד שלנו. בשבילך.
בכיתי, מנגדת בראש.
לא אוכל לאבד אותך שוב!
מעולם לא איבדת אותי. אני חי בו, בך. אם תתפסי עליו הם יקחוהו.
אורות נפרצו. הרצפה נפתחה. צללים זעמו. ובקול של כל כאב הלב שלי צעקתי לשמו וחשבתי שלום.
באותו הרגע הוא חייך. ונעלם.
החשכה נעלמה. המפלצת קראת והפכה לעשן. נשתק השקט.
קפצתי. המעגל כיבה. העובר בתוכי דחף פעם אחת, ואז עוד פעם. ואז נרדם.
תשעת חודשים אחר כך ילדתי ילד. הוא לא בכה כמו כולם. רק הביטה בי בעיניים, שקט ושלווה, כאילו כבר יודע הכל. עורו זורח בחושך. ולפעמים, כשאני שרה לו בלילה, אני בטוחה ששומעת קול שני מתרונן עם הקולי קולו של אורי.
קראתי לו תָּמִיד, שמשמעותו אורי שייך לאל. כי הוא אף פעם לא היה באמת שלי.
אבל לפני שעזב לעולם הבא, הוא השאיר לי מתנה אחרונה:
חתיכה ממנו שלא צל יכול לחטוף.
סוף.
