היי, מתוקה, קלי לי לשתף אותך במה שקרה לאחרונה, כי זה ממש כמו סדרת דרמה ישראלית קטנה.
אורי ראה כלב קטן נרדם על הספסל במרווח, והולך לשמור עליו מיד. ליד הוא מצא גם את הרצועה שהשאירה נטלי בהתלהבות לא במקום. מרס, הכלב, הביט בבהלה אל בעליו עם העיניים המודדות שלו
הקשר של אחותו עם האח שלו כמעט שני שנים הוא במצב של קפיאה. בתמר עדיין לא מצליחה להבין איך סכסוך קטן הפך למריבה מתמשכת.
תמר ודוד רימוני נולדו עם שנה אחת הפרש, והיו בלתי נפרדים מאז הילדות תמיד הגנו זה על זה. אפילו כשעשו שטויות, הם לקחו אחריות יחד ולא השאירו אף אחד מאחורי הגב.
הקיבוץ שבו הם גדלו, נווה-שרון, התפתח ושגשג משנתו. היה להם מזל עם ראש הקיבוץ פאבל מימון, שנולד שם עצמו והפך לכלכלן מצטיין.
לאחר שסיים את תוארו בחקלאות, חזר לביתו והחל לתרום בקהילה. כמה זמן אחרי, אחרי כעשר שנים, הפך פאבל למנהל המועצה של נווה-שרון.
גם בחיים הפרטיים של תמר היה טוב. אחרי שסיימה תיכון ברפואה, היא התחילה לעבוד במרפאה המקומית כעוזרת רופאים. פאבל לא יכל להתעלם מהחינניות שלה, ותמר חוותה אותו בחזרה. הם התחתנו והקיבוץ כולו חגג את החופה. דוד, למרות שהייתה שמחה לאחותו, המשיך במערכת יחסים לא מושלמת עם נטלי.
בזמן שתמר הייתה בת 25, נטלי נטלה עלייה משימות קטנות, קראה לה “חסרת משמעות” או “מתנשאת”. אחרי החתונה, הקנאה החליפה את הביקורת. נטלי דרשה מדוד יותר בית חדש, רכב יוקרתי יותר, אפילו חיית מחמד משודרגת
היא המשיכה לצעוק: “לכל האחרים יש הכול, לנו אין כלום!” דוד ניסה לעשות כמיטב יכולתו, אבל נטלי לא נענתה לשום דבר לא לכסף ולא למאמץ.
חלק מהקושי של נטלי היה שהיא לא חוותה את האושר של האם, והרגישה ריקה. ובינתיים תמר היתה נשואה, ילדה בן ואז בת, בנתה בית מרווח, ודוד קיבל תפקיד מכובד בעבודה.
האספות המשפחתיות הפכו למריבות קבועות. כל פעם דוד ביקר את בתו, נטלי הייתה צועקת עליו מיד אחרי ההתראות.
הפרש הגדול הגיע ביום הולדתו של דוד. תמר הביאה לו גורת לברדור מקיבוץ קריית שמונה הוא רצה כלב כזה מזמן. פאבל קנה לו אופנוע חדש. הכל הלך בחלקו, עד שנטלי, מבוהלת מהאלכוהול, פרצה בזעם והטילה על תמר את כל התסכול:
מה קורה כאן, תמר? הכלב איזה משקולת? אם אין לנו ילדים, לפחות נקנה כלב!
תמר ניסתה להרגיע:
נטלי, תנשמי. אחרי זה תבכי ותתחרטי…
אבל המילים שלה לא הגיעו לשום מקום. המחלוקת התפשטה, האורחים נלקחו לשתי מחנות, ופאבל לחש בפינה לאשתו לשוב הביתה, וכשהוא אמרו להתפטר, הם עזבו את החגיגה.
שנתיים עברו. מאז, דוד מימנע מלהתקרב לאחותו, והקשר שלהם מצטמצם למפגשים קצרים ולפעמים נדירים. המתח בין דוד לנטלי המשיך לגדול.
כל ערב, דוד הלך לבקר את מרס על שפת הנהר. שניים יחד נראו שמחים דוד זורק חוט, מרס רץ אחריו, ואז מתרפק על רגלו ומקשיב לסיפורים השקטים של דוד.
תמר שמעה על כך מהשכנים, אבל לא עשתה כלום דוד היה עומד על שלו.
המריבה הרעה גרמה לנטלי לשנוא גם את תמר וגם את מרס. כשהוא לא היה בבית, היא הדיחה את הכלב מהדירה, זרקה אותו על הרצפה, ולפעמים אפילו הכה אותו.
השכנות שדיברו באוזניים:
שמעת, נטלי, הוא שוב הלך לטייל עם הכלב על הנהר
אתמול מצאתי אותו עם תמר, הילדים והכלב צחקו יחד!
הקנאה של נטלי הייתה בטירוף. פעם דוד שאל:
נטלי, את מזלזלת במרס?
מה לי כלב שלך?! צעקה והסתירה את דלת החדר.
מרס התחבא יותר ויותר מהמטלות של נטלי, והקפיץ כשהוא ראה אותה.
הכל נגמר כשבבוקר אחד דוד יצא בתוקף:
נמאס לי מהקנאה המתמשכת הזאת!
מתוסכלת, נטלי לקחה את מרס, קשמה אותו למוט על הספסל, ותלה עליו רצועה. הכלב נגרד בכאב. אחרי שהוציאה את הכעס, היא שחררה את הרצועה, ארזה את הכלב והלכה לעזוב את הבית לנצח.
בערב, דוד חזר הביתה ולא מצא את מרס בכניסה. הבית היה מבולגן. הוא מצא את מרס תחת השולחן, ידיו מאוחזות במצב חירום. הוא ניסה לשחרר אותו, ובאמת לקח אותו למרפאה.
תמר הייתה בעיצומה של ההכנות לחזור הביתה, וכשהיא ראתה את דוד עם הכלב הפצוע בזרועו, קראה:
תמר, תעזרי לי
היא לקחה את מרס למרפאה, בחנה אותו בקפידה:
מי עשה לו את זה?
נטלי דוד נמנע ממבטו.
תמר הנהנה ברוגע, תפרה את הפצעים, ניקתה את העיניים, נתנה לו מים.
מאוחר יותר, במרפאה, דוד לחש לבת בתנוח:
סליחה, תמר
כבר מספיק, אחי. ונטלי?
לא, תמר. זה נגמר.
תמר התקשרה לפאבל:
פאבל, תבוא אליי בבקשה.
כששמע קולה המיוסס של תמר, פאבל יצא מייד. חצי שעה אחר כך הוא עומד במרפאה, רואה את האחים מתרוממים, ומרס מנהג נובח בעדינות.
יאללה, בואו, גיבורים.
הם קיבלו את דוד חזרה הביתה, וקיבלו ייעוץ איך לטפל בכלב.
כאשר תמר סיפרה להורים מה קרה, הם נשפו באורך:
כבר הייתם צריכים להתגרש לפני שנים.
היא קימה והלכה לביתה של בנה לעזור לסדר את הבית.
במטבח, דוד ישב, מרשמת את מרס. האמא נכנסה, חיבקה את שניהם:
אתם בחיים?
בחיים, אמר דוד.
נפח ריח של אוכל מבושל בשר וירקות טריים מילא את הבית. מרס נגע באף, זנבו רוטט, דוד חייך וקם.
החיים ממשיכים הלאה.
