הוא היה רק ילד קטן, מלוכלך ומפוחד, בבגדים קרועים עד שנכנס לחדר מלא ברוכבי אופנועים ואמר את השם האחרון שמישהו שם ציפה לשמוע. המוזיקה נעצרה. כוס נפלה מיד של מישהו. כל העיניים הופנו אל הילד, בזמן שפחד התפשט על פניהם של אנשים שנראו חסרי פחד.
יותם לוי.
זה היה השם שהוא נתן כששאלו מי אבא שלו. אבל מה ששינה את הכול באמת היה התליון שהיה תלוי על צווארו של הילדוהסוד שהסתתר בתוכו. וכשהכנופיה הבינה מה הילד הביא לפתחם, צעדים כבדים החלו להתקרב מבחוץ.
הילד עמד במרכז הפאב של הרוכבים כאילו לא קלט מה עשה זה עתה.
גשם היכה בחלונות.
שלטי בירה ניאון זמזמו מעל.
ואף אחד לא העז לזוז.
יותם לוי.
השם עדיין ריחף באוויר המעשן.
בלתי אפשרי.
טעון.
קטלני.
רוכב אופנוע גדול ליד שולחן הסנוקר הנמיך את המקל לאטו.
מישהו אחר מלמל בשקט:
אין מצב
בסוף הבר, קם הנשיא של המועדון.
ברק “העורב” פיינגולד.
זקן אפור.
אף עקום.
עיניים חזקות שמספיק מבט אחד מהן כדי לסיים ריב לפני שהתחיל.
הוא נעץ בילד מבט דומם.
ילד, אמר בזהירות, תאמר שוב את השם הזה.
ידיו הקטנות רעדו לצד גופו.
אבל הקול שלו נשאר יציב.
יותם לוי.
אף אחד לא צחק.
וזה היה החלק המפחיד.
כי כולם שם שמעו את הסיפורים.
המתנקש.
האיש שאי אפשר לעצור.
הצל שהולך בין ארגונים כאילו היו דפים דקים.
יש שאמרו שמת מזמן.
יש שטענו שמאז שאמרו את שמו חזק מדיאנשים נעלמו בלי הסבר.
ועכשיו, ילד קטן רטוב עם סניקרס קרועות נכנס לפאב שלהם ונשא את השם הזה כאילו הוא שלו.
העורב התקרב.
מי שלח אותך הנה?
אבא שלי.
בבת אחת האווירה התקשתה.
הברמן שלח יד בזהירות מתחת לדלפק.
לא לאקדח.
לטלפון.
הילד ראה את זה ונענע בראשו במהירות.
בלי טלפונים.
פחד חלף על פני כמה.
כי זה לא משהו שילד אמור לדעת לאמר.
העורב כרע ברכיו מולו בסבלנות.
איך קוראים לך?
גפן.
בן כמה אתה?
שש.
פתאום הדלת רעדה בגשם.
הילד קפץ במקום.
ואז כולם שמו לב
לתליון שעל צווארו.
כסוף.
שחוק מהשנים.
נח על הסווטשירט האדום הרטוב.
אחד הרוכבים המבוגרים החוויר.
העורב
הקול שלו רעד.
תסתכל על התליון.
העורב הביט.
וברגע שראה
הבעת פניו השתנתה לחלוטין.
כי על פני התליון היה חרוט סמל שכמעט אף אחד כבר לא הכיר.
סימן מרקר שחור קטן.
חפץ שבועת דם.
“השולחן הגבוה”.
אפילו לא שקט של מועדון רוכבים.
יותר קודר.
שקט של הלוויה.
העורב שלח יד באיטיות.
מאיפה יש לך את זה, ילד?
גפן נסוג מיד, אוחז את התליון בידיים רועדות.
אבא שלי אמר שרק אנשים טובים יכולים לפתוח אותו.
כמה רוכבים החליפו מבטים מבוהלים.
אנשים טובים.
בדיוק כזה משפט שיונתן לוי היה אומר לילד.
העורב בלע רוק.
לפתוח מה?
הילד היסס.
ואז לחץ עם האגודל על צד התליון.
קליק.
התליון נפתח.
בפנים לא חיכה צילום.
רק פתק שחור מקופל קטן.
ומטבע זהב.
המתכת השמיעה צליל עדין על התליון.
כל הרוכבים זיהו מיד.
כסף של מתנקשים.
כסף אותנטי.
עתיק.
מסוכן.
פניו של העורב החווירו לגמרי.
כי בליבת התליון, שרוט ביד, הופיעו ארבע מילים:
נמצא? אל תסמוך על אף אחד
ומתחת לכך
שורה אחרונה.
להביא אותו לכרמלה
הברמן לחש:
אלוהים ישמור.
כרמלה.
מתה.
נרצחה במלון “קונטיננטל” לפני שנים.
המשמעותהודעה ישנה, מוכנה מראש.
הילד חיפש בעיניים עזרה.
אבא שלי אמר שלפעמים רוכבי אופנוע עוזרים לאנשים.
אף אחד לא ענה.
כי מבחוץ
פנסי רכב הבהיקו על הזגוגיות הרטובות.
כמה מכוניות.
רכבי שטח שחורים.
רעש צמיגים על חצץ שבר את השקט.
כל הרוכבים הפנו מבטם אל הדלת בבת אחת.
הגיעו גם הצעדים.
כבדים.
מאורגנים.
הרבה.
פניו של גפן הלבינו.
הם מצאו אותי.
העורב קלט מיד.
החשש נמחק.
הוא שלף את הילד ודחף אותו מאחורי הבר.
כְּבוּי אורות!
החושך מילא את החדר.
רק הברק שמעל הדלתות האיר לאט אופנועים בצללים.
בחוץ, מתחו דלתות רכבים.
אחת.
שתיים.
חמש.
הרבה.
ואז נשמעה קריאה בגשם מבחוץ:
תביאו את הילד.
הרוכבים קפאו.
כי היה שם מבטא שהם לא יכלו לטעות בו.
רוסי.
ארגון עתיק.
ואז גפן לחש משפט שגרם לדם של העורב לקפוא במקום:
אבא שלי אמר שאם הם יתפסו אותי
אצבעותיו הקטנות הידקו על התליון.
התחילה שוב מלחמה.
אני זוכר כל רגע בערב הזה. מאז למדתי שלפעמים, הכי חשוב להישאר נאמן לטובגם כשנדמה שכל העולם סביבך מפחד.
