תשמע, נועה בגיל שלושים וחמש חשבה שהיא לא תחווה אושר נשי, אבל הגורל סידר את זה אחרת. הם התקרבו כששניהם כבר היו כמעט בני ארבעים. משה כבר היה אלמן שלוש שנים באותו זמן. נועה אף פעם לא הייתה נשואה, אבל ילדה בן. כמו שאומרים בעם, ילדה לעצמה. כשהייתה צעירה היו לה קשרים עם יאיר, שחור שיער ויפה, הוא הבטיח להתחתן, קסם לנועה הצעירה. היא נפלה על ההבטחות האלה שהתגלו כריקות. כמו שגילו אחר כך, המחזר מהעיר היה נשוי.
אפילו אשתו החוקית של יאיר הגיעה לנועה וביקשה מהנערה לא לשבור משפחה של אחרים. נועה הצעירה והחסרת ניסיון נכנעה. אבל היא החליטה להשאיר את הילד.
ככה זה היה. נועה ילדה את איתן. והבן הזה הפך לנחמה היחידה שלה. איתן היה אצלה ילד טוב ומחונך, למד יפה. אחרי בית הספר הוא נכנס לאוניברסיטה ללמוד כלכלה. משה ביקר כמה פעמים אצל נועה. הציע להם לגור יחד. אבל נועה התלבטה, למרות שמשה היה חביב עליה. נועה איכשהו התביישה בבן שלה, וגם ברגשות להיות לבסוף מאושרת.
ערב אחד איתן החליט לדבר עם אמא שלו. הוא אמר שהוא בסדר עם זה: “אמא, אני ממילא כבר לא אגור בבית. דוד משה זה אדם אמין. רק שלא יפגע בך. העיקר שאת תהיי מאושרת.” גם בנו של משה לא היה נגד.
וככה הם התחילו לחיות יחד. הם נישאו, עשו מסיבה קטנה. נועה עבדה בספרייה של המושב, ומשה עבד כאגרונום. הם עשו הכל ביחד. ניהלו את הבית, גידלו בעלי חיים, עבדו בגינה. אהבו אחד את השני וכיבדו, חבל שה’ לא נתן להם ילדים משותפים.
הם השיאו את שני הבנים, וחיכו לנכדים. בכל חג הכינו מתנות לילדים ולנכדים. ביצים טריות, חלב, גבינה, עוף וירקות. בחגים בבית שלהם התאספו הרבה אורחים. אז משה ונועה ישבו ליד השולחן ונהנו. ושמחו שיש להם עם מי לחגוג.
רק בערבים, כשהזוג הזקן הלך לישון, כל אחד חשב בשקט: מי ילך קודם מהעולם… כדי לא להרגיש לבד לעולם.
השנים לקחו את שלהן. ויום אחד הצרה הגיעה… בבוקר נועה הרגישה רע, כשהיא התחילה לבשל מרק במטבח. האישה המבוגרת נפלה. משה בעזרת השכנים קרא לאמבולנס. הרופאים אמרו שנועה קיבלה שבץ. כל הדברים עבדו, חוץ מאחד. נועה לא יכלה ללכת יותר. איתן עם אשתו באו לבקר את אמא. נתנו כסף לתרופות, וחזרו.
משה שכר רכב, כששחררו את האישה מבית החולים, עם שכן הם הכניסו אותה לבית.
“הכל יהיה בסדר,” הוא ניחם את אשתו, “רק תחיי. תשב ותדבר איתי. רק תחיי. ואני אטפל בכל. רק אל תעזבי אותי, יונתי…!”
משה טיפל יפה באשתו. אחרי חודש היא עברה לכיסא גלגלים. עזרה לו במטבח. הם המשיכו לעשות הכל ביחד. קילפו תפוחי אדמה וגזרים, מיינו שעועית. אפילו אפו לחם. בערבים נועה ומשה דיברו על איך הם ימשיכו לחיות. החורף מתקרב. ולמשה אין כוח לחטוב עצים.
אולי הילדים ייקחו אותנו לחורף אצלם, ובאביב ובקיץ נוכל להסתדר לבד…
בסוף השבוע הגיע איתן עם אשתו. הכלה תמר, אחרי שהסתכלה בכל החדר, אמרה:
נצטרך להפריד ביניכם, יונים. אנחנו ניקח את אמא בשבוע הבא. אני אכין את החדר. ונבוא.
ומה איתי? – לחש משה במבוכה. אנחנו אף פעם לא נפרדנו. ילדים, איך זה.
נו, זה היה קודם, כשהיה לכם כוח למשק הבית, ויכולתם לטפל בעצמכם, אבל עכשיו זה אחרת. תן לבן שלך לקחת אותך גם. אף אחד לא ייקח את שניכם.
איתן ואשתו נסעו הביתה. משה ונועה נאנחו בכאב, וחשבו מה לעשות. כל אחד, כשהלך לישון, קיווה לא להתעורר, כדי לא לראות את כל זה.
בסוף השבוע הבא הגיעו שני הבנים. הם התחילו לאסוף את הדברים. משה ישב ליד המיטה של נועה. הוא כל הזמן הביט בה, נזכר בשנים הצעירות. ובכה… הוא נשען על אשתו החולה. ולחש:
“סלחי לי נועה, שהכל קרה ככה… איפשהו לא שמנו לב בחינוך הילדים. הם מפרידים בינינו כמו חתלתולים לא רצויים. סלחי. אני אוהב אותך…”.
נועה רצתה ללטף את הלחי שלו ביד, אבל כבר לא היה לה כוח… משה יצא, מנגב את הדמעות עם השרוול. וכשישב ברכב, כבר לא ניגב אותן…
אחר כך הבן עם אשתו והשכן התחילו לארוז את נועה, עטפו אותה בשמיכה והתחילו להוציא אותה מהבית… עם הרגליים קדימה. האישה החולה חשבה שזה סמלי מאוד… נועה לא התנגדה, היא כבר לא הייתה כשמשה הלך. והאישה החולה רק רצתה לא להגיע לערב.
עבר שבוע. ביום סתיו יפה, בדיוק בחג הסוכות, החלום שלהם התגשם. נועה ומשה נפגשו בעולם האחר…תשמע, נועה בגיל שלושים וחמש חשבה שהיא לא תחווה אושר נשי, אבל הגורל סידר את זה אחרת. הם התקרבו כששניהם כבר היו כמעט בני ארבעים. משה כבר היה אלמן שלוש שנים באותו זמן. נועה אף פעם לא הייתה נשואה, אבל ילדה בן. כמו שאומרים בעם, ילדה לעצמה. כשהייתה צעירה היו לה קשרים עם יאיר, שחור שיער ויפה, הוא הבטיח להתחתן, קסם לנועה הצעירה. היא נפלה על ההבטחות האלה שהתגלו כריקות. כמו שגילו אחר כך, המחזר מהעיר היה נשוי.
אפילו אשתו החוקית של יאיר הגיעה לנועה וביקשה מהנערה לא לשבור משפחה של אחרים. נועה הצעירה והחסרת ניסיון נכנעה. אבל היא החליטה להשאיר את הילד.
ככה זה היה. נועה ילדה את איתן. והבן הזה הפך לנחמה היחידה שלה. איתן היה אצלה ילד טוב ומחונך, למד יפה. אחרי בית הספר הוא נכנס לאוניברסיטה ללמוד כלכלה. משה ביקר כמה פעמים אצל נועה. הציע להם לגור יחד. אבל נועה התלבטה, למרות שמשה היה חביב עליה. נועה איכשהו התביישה בבן שלה, וגם ברגשות להיות לבסוף מאושרת.
ערב אחד איתן החליט לדבר עם אמא שלו. הוא אמר שהוא בסדר עם זה: “אמא, אני ממילא כבר לא אגור בבית. דוד משה זה אדם אמין. רק שלא יפגע בך. העיקר שאת תהיי מאושרת.” גם בנו של משה לא היה נגד.
וככה הם התחילו לחיות יחד. הם נישאו, עשו מסיבה קטנה. נועה עבדה בספרייה של המושב, ומשה עבד כאגרונום. הם עשו הכל ביחד. ניהלו את הבית, גידלו בעלי חיים, עבדו בגינה. אהבו אחד את השני וכיבדו, חבל שה’ לא נתן להם ילדים משותפים.
הם השיאו את שני הבנים, וחיכו לנכדים. בכל חג הכינו מתנות לילדים ולנכדים. ביצים טריות, חלב, גבינה, עוף וירקות. בחגים בבית שלהם התאספו הרבה אורחים. אז משה ונועה ישבו ליד השולחן ונהנו. ושמחו שיש להם עם מי לחגוג.
רק בערבים, כשהזוג הזקן הלך לישון, כל אחד חשב בשקט: מי ילך קודם מהעולם… כדי לא להרגיש לבד לעולם.
השנים לקחו את שלהן. ויום אחד הצרה הגיעה… בבוקר נועה הרגישה רע, כשהיא התחילה לבשל מרק במטבח. האישה המבוגרת נפלה. משה בעזרת השכנים קרא לאמבולנס. הרופאים אמרו שנועה קיבלה שבץ. כל הדברים עבדו, חוץ מאחד. נועה לא יכלה ללכת יותר. איתן עם אשתו באו לבקר את אמא. נתנו כסף לתרופות, וחזרו.
משה שכר רכב, כששחררו את האישה מבית החולים, עם שכן הם הכניסו אותה לבית.
“הכל יהיה בסדר,” הוא ניחם את אשתו, “רק תחיי. תשב ותדבר איתי. רק תחיי. ואני אטפל בכל. רק אל תעזבי אותי, יונתי…!”
משה טיפל יפה באשתו. אחרי חודש היא עברה לכיסא גלגלים. עזרה לו במטבח. הם המשיכו לעשות הכל ביחד. קילפו תפוחי אדמה וגזרים, מיינו שעועית. אפילו אפו לחם. בערבים נועה ומשה דיברו על איך הם ימשיכו לחיות. החורף מתקרב. ולמשה אין כוח לחטוב עצים.
אולי הילדים ייקחו אותנו לחורף אצלם, ובאביב ובקיץ נוכל להסתדר לבד…
בסוף השבוע הגיע איתן עם אשתו. הכלה תמר, אחרי שהסתכלה בכל החדר, אמרה:
נצטרך להפריד ביניכם, יונים. אנחנו ניקח את אמא בשבוע הבא. אני אכין את החדר. ונבוא.
ומה איתי? – לחש משה במבוכה. אנחנו אף פעם לא נפרדנו. ילדים, איך זה.
נו, זה היה קודם, כשהיה לכם כוח למשק הבית, ויכולתם לטפל בעצמכם, אבל עכשיו זה אחרת. תן לבן שלך לקחת אותך גם. אף אחד לא ייקח את שניכם.
איתן ואשתו נסעו הביתה. משה ונועה נאנחו בכאב, וחשבו מה לעשות. כל אחד, כשהלך לישון, קיווה לא להתעורר, כדי לא לראות את כל זה.
בסוף השבוע הבא הגיעו שני הבנים. הם התחילו לאסוף את הדברים. משה ישב ליד המיטה של נועה. הוא כל הזמן הביט בה, נזכר בשנים הצעירות. ובכה… הוא נשען על אשתו החולה. ולחש:
“סלחי לי נועה, שהכל קרה ככה… איפשהו לא שמנו לב בחינוך הילדים. הם מפרידים בינינו כמו חתלתולים לא רצויים. סלחי. אני אוהב אותך…”.
נועה רצתה ללטף את הלחי שלו ביד, אבל כבר לא היה לה כוח… משה יצא, מנגב את הדמעות עם השרוול. וכשישב ברכב, כבר לא ניגב אותן…
אחר כך הבן עם אשתו והשכן התחילו לארוז את נועה, עטפו אותה בשמיכה והתחילו להוציא אותה מהבית… עם הרגליים קדימה. האישה החולה חשבה שזה סמלי מאוד… נועה לא התנגדה, היא כבר לא הייתה כשמשה הלך. והאישה החולה רק רצתה לא להגיע לערב.
עבר שבוע. ביום סתיו יפה, בדיוק בחג הסוכות, החלום שלהם התגשם. נועה ומשה נפגשו בעולם האחר…
