שכר דוד מונית, כששחררו את אשתו מבית החולים, הכניסו אותה עם השכן לבית. «הכול יהיה בסדר, – ניחם את אשתו, – את רק תחיי. אפילו אם תשב ותדברי איתי. רק תחיי. ואני אסתדר עם הכול. רק אל תעזבי אותי, יונתי…!»

בחלום מוזר וסוריאליסטי שבו הזמן מתקפל והזיכרונות צפים כמו בועות, מיכל בת שלושים וחמש חשבה שלעולם לא תחווה את שמחת הנשים, אבל הגורל סידר אחרת. הם נפגשו כאשר שניהם כבר היו כמעט בני ארבעים. איתן היה אלמן שלוש שנים אז. מיכל לא נישאה מעולם אבל ילדה בן. כמו שאומרים באגדות – ילדה אותו לעצמה. בנעוריה היא נקשרה לדוד, גבר יפה עם שיער שחור מהעיר, שהבטיח נישואין וקסם את מיכל הצעירה. היא נפלה להבטחות הריקות. כפי שהתגלה אחר כך, המחזר הזה מהעיר היה נשוי. אפילו אשתו הרשמית של דוד הגיעה אל מיכל וביקשה מהנערה לא לשבור משפחה אחרת. מיכל הצעירה חסרת הניסיון נכנעה. אבל החליטה להשאיר את הילד. כך זה היה. מיכל ילדה את יאיר. והבן הפך לנחמה היחידה שלה. יאיר היה מחונך היטב, למד טוב. אחרי סיום בית הספר נכנס לאוניברסיטה. איתן ביקר אצל מיכל כמה פעמים. הציע להתאחד. האישה היססה, למרות שאיתן אהב עליה. מיכל הרגישה בושה מוזרה כלפי בנה שלה, וכלפי הרצון להיות מאושרת סוף סוף. ערב אחד יאיר החליט לדבר עם אמו. אמר שהוא לא נגד: “אני, אמא, לא אגור בבית בכל מקרה. דוד איתן הוא גבר אמין. רק שישמור שלא יפגע בך. העיקר שאת תהיי מאושרת.” גם בנו של איתן לא התנגד. כך הם החלו לחיות. הם התחתנו וערכו חגיגה קטנה. מיכל עבדה בספרייה במושב, ואיתן היה אגרונום. הם עשו הכול ביחד. ניהלו את הבית, גידלו חיות משק, עיבדו את הגן. אהבו וכיבדו אחד את השני, חבל שהאל לא נתן להם ילדים משותפים. שני הבנים נישאו, והם זכו לנכדים. בכל חג הכינו מתנות לילדים ולנכדים. ביצים טריות מהבית, חלב, גבינה, בשר עוף ובשר כבש. בחגים הבית שלהם היה מלא באורחים. אז איתן ומיכל ישבו ליד השולחן, שמחו. ושמחו שיש להם עם מי לחגוג. רק בערבים, כשהזוג המבוגר שכב לישון, כל אחד חשב בשקט: מי יעזוב את העולם הזה ראשון… כדי לא להרגיש לבד אף פעם. השנים עשו את שלהן. ויום אחד האסון התגנב… בבוקר מיכל הרגישה לא טוב כשהתחילה לבשל מרק במטבח. האישה הזקנה נפלה. איתן עם עזרת השכנים קרא לאמבולנס. הרופאים אמרו ששבץ פגע במיכל. כל הדברים היו במקום, חוץ מאחד. מיכל לא יכלה ללכת יותר. יאיר עם אשתו בא לבקר את אמו. נתן כסף לתרופות, ונסע. איתן הזמין רכב, וכששחררו את אשתו מבית החולים, נשא אותה עם השכן הביתה. “הכול יהיה בסדר,” ניחם את אשתו, “רק תחיי. גם אם רק תשב ותדבר איתי. רק תחיי. ואני אטפל בהכול. רק אל תעזבי אותי, יונתי הקטנה…!” איתן דאג לאשתו היטב. אחרי חודש היא עברה לכיסא. עזרה לו במטבח. הם המשיכו לעשות הכול ביחד. קילפו תפוחי אדמה וגזר, מינו קטניות. אפילו אפו לחם. בערבים מיכל ואיתן שוחחו על איך יחיו הלאה. החורף קרוב. ולאיתן אין כוח לחטוב עצים. אולי הילדים ייקחו אותנו לחורף אליהם, ובאביב ובקיץ נוכל להתמודד לבד… בסוף השבוע הגיע יאיר עם אשתו. הכלה רינה, אחרי שסקרה את החדר, אמרה: נצטרך, אתם היונים, להפריד ביניכם. נבוא לקחת את האם בשבוע הבא. אני אכין חדר. ונגיע. ומה איתי? – לחש איתן במבוכה. אנחנו לא נפרדנו מעולם. ילדים, איך זה. זה היה קודם, כשהיה לכם כוח למשק והייתם יכולים לדאוג לעצמכם, אבל עכשיו שונה. תן לבנך לקחת אותך גם. אף אחד לא ייקח אתכם ביחד. יאיר עם אשתו נסעו. איתן ומיכל נאנחו בכאב, וחשבו מה הלאה. כל אחד, כשנרדם, קיווה לא להתעורר כדי לא לראות זאת. בסוף השבוע הבא באו שני הבנים. הם התחילו לאסוף חפצים. איתן ישב ליד המיטה של מיכל. הביט בה תמיד, זכר את השנים הצעירות. ובכה… הוא נצמד לאשתו החולה. ולחש: “סלחי לי מיכל, שהכול קרה לנו כך… איפשהו לא שמנו לב בחינוך הילדים. הם מפרידים אותנו כמו חתלתולים מיותרים. סלחי. אני אוהב אותך…”. מיכל רצתה ללטף את פניו של האיש, אבל כבר לא היה לה כוח… איתן הלך, מנגב דמעות בשרוול. וכשישב ברכב, כבר לא ניגב… אז הבן עם אשתו והשכן התחילו לאסוף את מיכל, עטפו אותה בשמיכה והוציאו אותה מהבית… רגליים קדימה. האישה החולה חשבה שזה סמלי ביותר… מיכל לא התנגדה, היא נעלמה כשאיתן עזב. והאישה החולה רק רצתה לא להגיע לערב. חלף שבוע. ביום סתיו נעים, ממש בחג הסוכות, החלום שלהם התממש. מיכל ואיתן נפגשו בעולם האחר.בחלום מוזר וסוריאליסטי שבו הזמן מתקפל והזיכרונות צפים כמו בועות, מיכל בת שלושים וחמש חשבה שלעולם לא תחווה את שמחת הנשים, אבל הגורל סידר אחרת. הם נפגשו כאשר שניהם כבר היו כמעט בני ארבעים. איתן היה אלמן שלוש שנים אז. מיכל לא נישאה מעולם אבל ילדה בן. כמו שאומרים באגדות – ילדה אותו לעצמה. בנעוריה היא נקשרה לדוד, גבר יפה עם שיער שחור מהעיר, שהבטיח נישואין וקסם את מיכל הצעירה. היא נפלה להבטחות הריקות. כפי שהתגלה אחר כך, המחזר הזה מהעיר היה נשוי. אפילו אשתו הרשמית של דוד הגיעה אל מיכל וביקשה מהנערה לא לשבור משפחה אחרת. מיכל הצעירה חסרת הניסיון נכנעה. אבל החליטה להשאיר את הילד. כך זה היה. מיכל ילדה את יאיר. והבן הפך לנחמה היחידה שלה. יאיר היה מחונך היטב, למד טוב. אחרי סיום בית הספר נכנס לאוניברסיטה. איתן ביקר אצל מיכל כמה פעמים. הציע להתאחד. האישה היססה, למרות שאיתן אהב עליה. מיכל הרגישה בושה מוזרה כלפי בנה שלה, וכלפי הרצון להיות מאושרת סוף סוף. ערב אחד יאיר החליט לדבר עם אמו. אמר שהוא לא נגד: “אני, אמא, לא אגור בבית בכל מקרה. דוד איתן הוא גבר אמין. רק שישמור שלא יפגע בך. העיקר שאת תהיי מאושרת.” גם בנו של איתן לא התנגד. כך הם החלו לחיות. הם התחתנו וערכו חגיגה קטנה. מיכל עבדה בספרייה במושב, ואיתן היה אגרונום. הם עשו הכול ביחד. ניהלו את הבית, גידלו חיות משק, עיבדו את הגן. אהבו וכיבדו אחד את השני, חבל שהאל לא נתן להם ילדים משותפים. שני הבנים נישאו, והם זכו לנכדים. בכל חג הכינו מתנות לילדים ולנכדים. ביצים טריות מהבית, חלב, גבינה, בשר עוף ובשר כבש. בחגים הבית שלהם היה מלא באורחים. אז איתן ומיכל ישבו ליד השולחן, שמחו. ושמחו שיש להם עם מי לחגוג. רק בערבים, כשהזוג המבוגר שכב לישון, כל אחד חשב בשקט: מי יעזוב את העולם הזה ראשון… כדי לא להרגיש לבד אף פעם. השנים עשו את שלהן. ויום אחד האסון התגנב… בבוקר מיכל הרגישה לא טוב כשהתחילה לבשל מרק במטבח. האישה הזקנה נפלה. איתן עם עזרת השכנים קרא לאמבולנס. הרופאים אמרו ששבץ פגע במיכל. כל הדברים היו במקום, חוץ מאחד. מיכל לא יכלה ללכת יותר. יאיר עם אשתו בא לבקר את אמו. נתן כסף לתרופות, ונסע. איתן הזמין רכב, וכששחררו את אשתו מבית החולים, נשא אותה עם השכן הביתה. “הכול יהיה בסדר,” ניחם את אשתו, “רק תחיי. גם אם רק תשב ותדבר איתי. רק תחיי. ואני אטפל בהכול. רק אל תעזבי אותי, יונתי הקטנה…!” איתן דאג לאשתו היטב. אחרי חודש היא עברה לכיסא. עזרה לו במטבח. הם המשיכו לעשות הכול ביחד. קילפו תפוחי אדמה וגזר, מינו קטניות. אפילו אפו לחם. בערבים מיכל ואיתן שוחחו על איך יחיו הלאה. החורף קרוב. ולאיתן אין כוח לחטוב עצים. אולי הילדים ייקחו אותנו לחורף אליהם, ובאביב ובקיץ נוכל להתמודד לבד… בסוף השבוע הגיע יאיר עם אשתו. הכלה רינה, אחרי שסקרה את החדר, אמרה: נצטרך, אתם היונים, להפריד ביניכם. נבוא לקחת את האם בשבוע הבא. אני אכין חדר. ונגיע. ומה איתי? – לחש איתן במבוכה. אנחנו לא נפרדנו מעולם. ילדים, איך זה. זה היה קודם, כשהיה לכם כוח למשק והייתם יכולים לדאוג לעצמכם, אבל עכשיו שונה. תן לבנך לקחת אותך גם. אף אחד לא ייקח אתכם ביחד. יאיר עם אשתו נסעו. איתן ומיכל נאנחו בכאב, וחשבו מה הלאה. כל אחד, כשנרדם, קיווה לא להתעורר כדי לא לראות זאת. בסוף השבוע הבא באו שני הבנים. הם התחילו לאסוף חפצים. איתן ישב ליד המיטה של מיכל. הביט בה תמיד, זכר את השנים הצעירות. ובכה… הוא נצמד לאשתו החולה. ולחש: “סלחי לי מיכל, שהכול קרה לנו כך… איפשהו לא שמנו לב בחינוך הילדים. הם מפרידים אותנו כמו חתלתולים מיותרים. סלחי. אני אוהב אותך…”. מיכל רצתה ללטף את פניו של האיש, אבל כבר לא היה לה כוח… איתן הלך, מנגב דמעות בשרוול. וכשישב ברכב, כבר לא ניגב… אז הבן עם אשתו והשכן התחילו לאסוף את מיכל, עטפו אותה בשמיכה והוציאו אותה מהבית… רגליים קדימה. האישה החולה חשבה שזה סמלי ביותר… מיכל לא התנגדה, היא נעלמה כשאיתן עזב. והאישה החולה רק רצתה לא להגיע לערב. חלף שבוע. ביום סתיו נעים, ממש בחג הסוכות, החלום שלהם התממש. מיכל ואיתן נפגשו בעולם האחר.