היום, אני רבקה, חוויתי את הטיסה הראשונה שלי בחיי, והלב שלי עדיין מלא בתחושות מעורבות. האווירה במחלקה העסקית הייתה מתוחה, והרגשתי את כל המבטים העוינים מופנים אליי כשישבתי בכיסא, כאילו לא התאמתי למקום הזה. למרות זאת, לבשתי את השמלה הפשוטה אך המסודרת שלי, כי היא הייתה היחידה שהתאימה לאירוע החשוב הזה.
פתאום פרצה מריבה. גבר בן ארבעים בערך, ירון שפירא שמו, צעק בקול רם שהוא לא מוכן לשבת לידי. הוא מדד אותי במבט חודר ומלא בוז, ופנה לדיילת.
הדיילת ענתה לו בשלווה שהכרטיס שלי הוא בדיוק למקום הזה, ואין אפשרות להזיז אותי. אבל הוא לא ויתר, ואמר שהמקומות האלה יקרים מדי לאנשים כמוני, תוך שהוא מסתכל סביב כאילו מחפש תמיכה.
שמרתי על שתיקה, אם כי בתוכי הרגשתי שהכל מתכווץ. חשבתי לעצמי כמה קשה זה, אבל לא רציתי להפריע לאף אחד. כמה נוסעים החליפו מבטים, וחלקם אפילו הסכימו איתו בראש.
לא יכולתי לשאת את זה יותר, הרמתי את ידי בשקט ואמרתי שאם יש מקום במחלקת התיירים אעבור לשם. הסברתי שכל חיי חסכתי לטיסה הזו, ואני לא רוצה להיות אבן נגף. אני בת שמונים וחמש, וזו הייתה הטיסה הראשונה שלי.
המסע מאילת לתל אביב היה מלא בקשיים: מסדרונות ארוכים, טרמינלים מלאים באנשים, והמתנות אינסופיות. אפילו עובד בשדה התעופה ליווה אותי כדי שלא אסתבך. ועכשיו, כשהחלום עומד להתממש בעוד שעות ספורות, נאלצתי להתמודד עם השפלה כזו.
הדיילת התעקשה: סליחה, סבתא, אבל שילמת על הכרטיס הזה ויש לך זכות מלאה להיות כאן. אל תתני לאף אחד לקחת את זה ממך. היא הביטה בירון בחומרה, ואז אמרה בקור שאם לא יפסיק תקרא לשירות הביטחון.
הוא שתק ומלמל לעצמו.
המטוס התרומם לאוויר. בהתרגשות, הטלתי את התיק שלי, ופתאום ירון עזר לי לאסוף את החפצים בלי לומר מילה.
כשהחזיר לי את התיק, מבטו נעצר על התליון עם האבן האדומה. הוא אמר שזה יפה, אולי רובי, והוא מבין קצת בדברים ישנים, ופריט כזה לא זול.
חייכתי ואמרתי שלא יודעת כמה זה שווה. אבא נתן את זה לאמא כמתנה לפני שהלך למלחמה, והוא לא חזר. אמא מסרה לי את זה כשהייתי בת עשר.
פתחתי את התליון, שבו היו שתי תמונות ישנות: אחת של זוג צעיר, והשנייה של ילד מחייך. אמרתי שזו התמונה של ההורים שלי, ופה הבן שלי.
הוא שאל בזהירות אם אני טסה אליו. עניתי לא, והסברתי שנתתי אותו לבית יתומים כשהיה תינוק. לא היה לי בעל ולא עבודה, ולא יכולתי להבטיח לו חיים טובים. לאחרונה גיליתי אותו באמצעות בדיקת DNA. כתבתי לו, אבל הוא השיב שהוא לא רוצה להכיר אותי. היום יום ההולדת שלו, ורק רציתי להיות לידו, אפילו לרגע.
ירון נדהם, ושאל אז בשביל מה אני טסה. חייכתי חיוך דהוי, ועיניי מלאות עצב, ואמרתי שהוא מפקד הטיסה. זו הייתה הדרך היחידה להיות קרובה אליו, לפחות לראות אותו.
הוא שתק. ראיתי שהבושה מציפה אותו, והוא הוריד את עיניו.
הדיילת, אחרי ששמעה את הסיפור, הלכה בשקט לתא הטייס.
כעבור כמה דקות, קולו של מפקד הטיסה נשמע: נוסעים יקרים, בקרוב נתחיל בנחיתה בנמל התעופה בן גוריון. אבל קודם כל, רציתי לומר משהו לאישה מיוחדת על הסיפון. אמא, בבקשה תישארי אחרי הנחיתה. אני רוצה לראות אותך.
קפאתי. דמעות זלגו על לחיי. שקט ירד, ואז מישהו התחיל למחוא כפיים, ואחרים חייכו דרך הדמעות.
כשהמטוס נחת, מפקד הטיסה שבר את הכללים: הוא רץ מהתא, בלי לנגב את הדמעות, והגיע אליי. הוא חיבק אותי חזק, כאילו רוצה להחזיר את כל השנים שאבדו.
הוא לחש תודה, אמא, על כל מה שעשית בשבילי, והצמיד אותי אליו.
אני בכיתי ונצמדתי: אין מה לסלוח. תמיד אהבתי אותך.
ירון צעד הצידה והוריד את ראשו. הוא התבייש. הבין שהבגדים הפשוטים והקמטים מסתירים סיפור של הקרבה ואהבה גדולה.
הטיסה הזו לא הייתה רק טיסה. זו הייתה פגישה של שני לבבות שהזמן הפריד, אבל הם מצאו זה את זה. כשאני כותבת את זה עכשיו, אני מרגישה שהלב שלי קל יותר, למרות כל הכאב. אולי עכשיו אנחנו יכולים להתחיל מחדש.היום, אני רבקה, חוויתי את הטיסה הראשונה שלי בחיי, והלב שלי עדיין מלא בתחושות מעורבות. האווירה במחלקה העסקית הייתה מתוחה, והרגשתי את כל המבטים העוינים מופנים אליי כשישבתי בכיסא, כאילו לא התאמתי למקום הזה. למרות זאת, לבשתי את השמלה הפשוטה אך המסודרת שלי, כי היא הייתה היחידה שהתאימה לאירוע החשוב הזה.
פתאום פרצה מריבה. גבר בן ארבעים בערך, ירון שפירא שמו, צעק בקול רם שהוא לא מוכן לשבת לידי. הוא מדד אותי במבט חודר ומלא בוז, ופנה לדיילת.
הדיילת ענתה לו בשלווה שהכרטיס שלי הוא בדיוק למקום הזה, ואין אפשרות להזיז אותי. אבל הוא לא ויתר, ואמר שהמקומות האלה יקרים מדי לאנשים כמוני, תוך שהוא מסתכל סביב כאילו מחפש תמיכה.
שמרתי על שתיקה, אם כי בתוכי הרגשתי שהכל מתכווץ. חשבתי לעצמי כמה קשה זה, אבל לא רציתי להפריע לאף אחד. כמה נוסעים החליפו מבטים, וחלקם אפילו הסכימו איתו בראש.
לא יכולתי לשאת את זה יותר, הרמתי את ידי בשקט ואמרתי שאם יש מקום במחלקת התיירים אעבור לשם. הסברתי שכל חיי חסכתי לטיסה הזו, ואני לא רוצה להיות אבן נגף. אני בת שמונים וחמש, וזו הייתה הטיסה הראשונה שלי.
המסע מאילת לתל אביב היה מלא בקשיים: מסדרונות ארוכים, טרמינלים מלאים באנשים, והמתנות אינסופיות. אפילו עובד בשדה התעופה ליווה אותי כדי שלא אסתבך. ועכשיו, כשהחלום עומד להתממש בעוד שעות ספורות, נאלצתי להתמודד עם השפלה כזו.
הדיילת התעקשה: סליחה, סבתא, אבל שילמת על הכרטיס הזה ויש לך זכות מלאה להיות כאן. אל תתני לאף אחד לקחת את זה ממך. היא הביטה בירון בחומרה, ואז אמרה בקור שאם לא יפסיק תקרא לשירות הביטחון.
הוא שתק ומלמל לעצמו.
המטוס התרומם לאוויר. בהתרגשות, הטלתי את התיק שלי, ופתאום ירון עזר לי לאסוף את החפצים בלי לומר מילה.
כשהחזיר לי את התיק, מבטו נעצר על התליון עם האבן האדומה. הוא אמר שזה יפה, אולי רובי, והוא מבין קצת בדברים ישנים, ופריט כזה לא זול.
חייכתי ואמרתי שלא יודעת כמה זה שווה. אבא נתן את זה לאמא כמתנה לפני שהלך למלחמה, והוא לא חזר. אמא מסרה לי את זה כשהייתי בת עשר.
פתחתי את התליון, שבו היו שתי תמונות ישנות: אחת של זוג צעיר, והשנייה של ילד מחייך. אמרתי שזו התמונה של ההורים שלי, ופה הבן שלי.
הוא שאל בזהירות אם אני טסה אליו. עניתי לא, והסברתי שנתתי אותו לבית יתומים כשהיה תינוק. לא היה לי בעל ולא עבודה, ולא יכולתי להבטיח לו חיים טובים. לאחרונה גיליתי אותו באמצעות בדיקת DNA. כתבתי לו, אבל הוא השיב שהוא לא רוצה להכיר אותי. היום יום ההולדת שלו, ורק רציתי להיות לידו, אפילו לרגע.
ירון נדהם, ושאל אז בשביל מה אני טסה. חייכתי חיוך דהוי, ועיניי מלאות עצב, ואמרתי שהוא מפקד הטיסה. זו הייתה הדרך היחידה להיות קרובה אליו, לפחות לראות אותו.
הוא שתק. ראיתי שהבושה מציפה אותו, והוא הוריד את עיניו.
הדיילת, אחרי ששמעה את הסיפור, הלכה בשקט לתא הטייס.
כעבור כמה דקות, קולו של מפקד הטיסה נשמע: נוסעים יקרים, בקרוב נתחיל בנחיתה בנמל התעופה בן גוריון. אבל קודם כל, רציתי לומר משהו לאישה מיוחדת על הסיפון. אמא, בבקשה תישארי אחרי הנחיתה. אני רוצה לראות אותך.
קפאתי. דמעות זלגו על לחיי. שקט ירד, ואז מישהו התחיל למחוא כפיים, ואחרים חייכו דרך הדמעות.
כשהמטוס נחת, מפקד הטיסה שבר את הכללים: הוא רץ מהתא, בלי לנגב את הדמעות, והגיע אליי. הוא חיבק אותי חזק, כאילו רוצה להחזיר את כל השנים שאבדו.
הוא לחש תודה, אמא, על כל מה שעשית בשבילי, והצמיד אותי אליו.
אני בכיתי ונצמדתי: אין מה לסלוח. תמיד אהבתי אותך.
ירון צעד הצידה והוריד את ראשו. הוא התבייש. הבין שהבגדים הפשוטים והקמטים מסתירים סיפור של הקרבה ואהבה גדולה.
הטיסה הזו לא הייתה רק טיסה. זו הייתה פגישה של שני לבבות שהזמן הפריד, אבל הם מצאו זה את זה. כשאני כותבת את זה עכשיו, אני מרגישה שהלב שלי קל יותר, למרות כל הכאב. אולי עכשיו אנחנו יכולים להתחיל מחדש.
