הלילה שבו ילד קטן ומבוהל התנפל לתוך הפלאפלייה שלנו והתחנן שלא ניתן לרכב השחור שבחוץ לקחת אותו, חשבתי שסתם נבהל עד שהוא שלף תמונה ישנה מהקפוצון הקרוע שלו, ודם שלי קפא.
הגשם הלם בחלונות כמו תוף דרבוקות של תחרות.
כל הפלאפלייה השתתקה שניה אחרי שהילד פרץ פנימה.
הוא לא יכול היה להיות יותר משבע.
רטוב עד לשד עצמותיו.
ברכיים שחוקות.
ידיים צפופות כל כך, שהרעד בהן גרם לו בקושי להחזיק בדלפק.
הוא הרים מבט לגברים שישבו שם שישה גברים מגודלים עם זקטים של רוכבי אופנוע, מאלה שמעדיף להחליף מדרכה אם אתה רואה אותם ברחוב ובכה:
בבקשה… אל תיתנו לו לקחת אותי.
אף אחד לא צחק.
אף אחד לא זז.
נמרוד, הרוכב הקרח עם הצלקת שחותכת לו את הלחי, הניח לאיטו את כוס האספרסו וחזר אליו עם מבט קשוח.
שב, הוא אמר בקול נמוך. סַפֵּר מה קרה.
הילד ניסה לדבר, אבל יצא לו רק בכי חרישי ומקוטע. אז הביט אל חלון הפלאפלייה.
רכב שחור בדיוק נעצר בחניה.
האורות נשארו דלוקים.
הילד השמיע צליל כזה שלא הייתי רוצה לשמוע שוב עד יום מותי.
לא היה זה צעקה,
לא ממש.
יותר כמו קול של ילד שכבר הבין שאף אחד לא הופיע בפעם הראשונה שביקש עזרה.
נמרוד קם.
כל הגברים מהדלפק הפנו את המבט לחלון.
דלת הנהג של הרכב השחור נפתחה.
הילד נאחז בזקט של נמרוד בשתי ידיו ולחש בחיל:
הוא אמר שלא יאמינו לי אם אברח.
הפנים של נמרוד השתנו.
לא כמו אבא מרגיע יותר דומה לפחד שמקפיא אף את הנבל הגדול ביותר.
מי אמר את זה? שאל בקול שקט.
הילד לא ענה. הוא הוציא מהבטנה הקרועה בקפוצון הירוק תמונה ישנה, מקופלת ומטפטפת מים מהגשם.
אמא אמרה שאם הוא ימצא אותנו, הילד לחש, אני חייב למצוא את האיש בתמונה הזו.
הוא הגיש אותה לנמרוד.
וברגע שנמרוד הסתכל, כל הצבע נעלם מהפנים שלו.
כי בתמונה הופיע נמרוד הצעיר, מחייך, כשהוא מחבק אישה שוחקת על ידיה תינוק.
על הצד האחורי, בכתב מחוק:
אם יקרה משהו, תמצא אותו.
נמרוד הפך את התמונה שוב, בחן את פני התינוק ואחר כך הביט בילד שעומד מולו.
הקול שלו ירד ללחישה.
ילד אמר,
מי סיפר לך שאמא שלך מתה?
הילד הביט בנמרוד דרך הדמעות והגשמים.
בחוץ, המכונית השחורה חיכתה מתחת לשלט הפלאפליה המהבהב.
האורות שוטפים את החלון כמו סורגים בבית סוהר.
שפתיו רועדות.
הוא.
הלסת של נמרוד התכווצה.
מי?
הבחור שבחוץ.
שקט מוחלט אפף את הפלאפלייה.
אפילו מירי המלצרית נראתה כאילו היא שכחה איך לנשום.
הילד מחה את האף בשרוול של הקפוצ’ון הגדול עליו.
הוא סיפר לי שאמא חלתה, הצוואר נשבר. ואז אמר שאני שייך לו עכשיו.
אחד הרוכבים ליד מחבת הצ’יפס מלמל קללה.
נמרוד בחן שוב את התמונה בידו.
הוא צעיר בעשרים שנה,
מחבק את איילת,
וכתינוק
אלוקים.
לאותו תינוק היו בדיוק אותם עיניים כמו לילד הזה.
נמרוד לחש מבלי להתכוון:
איתן
הילד פער עיניים.
מאיפה אתה יודע את השם שלי?
וזהו.
נמרוד נראה כאילו מישהו תלש לו את הלב הגס בידיים חשופות.
בחוץ, דלת המכונית נפתחה עוד.
גבר גבוה,
מעיל שחור ארוך,
כפפות עור.
פנים מהסוג שמחייכות בלי טיפת חמימות.
הילד קפא במקום ותפס את הווסט של נמרוד בכל הכח.
זה הוא.
כל הרוכבים בפלאפליה קמו בבת אחת.
בלי דרמה.
בלי קול רם.
רק תנועה כבדה.
ברורה.
האיש שבחוץ הבחין בזה, ועצר.
נמרוד מסר את התמונה בזהירות לרוכב שלידו.
דובי.
הכרת את איילת? דובי שאל בשקט.
מבטים לא משים החוצה.
היא הייתה אחותי.
הפלאפליה שוב נכנסה לשקט קפוא.
הילד הרים מבט מופתע.
מה?
נמרוד כרע מולו אט אט.
ידיים ענקיות.
מפרקים סדוקים.
העיניים פתאום מלאות במשהו הרבה יותר חזק מכעס.
כאב.
מתי ראית את אמא בפעם האחרונה? שאל.
לפני שלושה לילות.
מה קרה?
הילד התחיל לרעוד שוב.
הוא התעצבן על זה שהסתירה אותי.
הפנים של נמרוד נעשו שחורים.
הילד גמגם, בקושי נושם:
היא אמרה לי לרוץ אם היא צורחת.
אחד הרוכבים חבט באגרופו על הדלפק, וכל הסכום נשפך.
הילד קפץ בבהלה.
נמרוד שם לב.
וזה כאב לו יותר מכל מה ששמע.
איך קוראים לו? נמרוד לחש.
הילד לחש שם.
וכל הרוכבים ידעו מיד במי מדובר.
ויקטור כהן.
סחר בנשים.
ילדים נעדרים.
עדים שנעלמו.
המפלצת שגם עבריינים לא סובלים.
כהן יצא מהמכונית.
הוא היה בטוח שהפחד שייך לו.
נמרוד קם.
הכיסא חרק חזק על הרצפה.
לנעול את הדלת, הורה.
מירי הטילה את הבריח.
צק.
הבריח ננעל.
כהן נעצר, גשם שוטף את פניו בעודו מחייך חיוך קריר אל מעבר לחלון.
הוא מקיש באצבעות על הזכוכית.
רמז שגם הוא לא פוחד.
נמרוד ניגש אל הדלת.
הילד תפס בשרוולו תחינה.
בבקשה, אל תיתן לו לקחת אותי.
נמרוד הביט בילד.
ולראשונה מאז נכנס, הוא ריכך את המבט.
אף אחד לא ראה אותו ככה קודם.
נמרוד שלח יד אל כיס הווסט,
הוציא מצית כסף ישנה,
חרוטה בשם:
איילת.
המצית של אחותו.
הדבר היחיד ששמר מכל.
הוא הניח אותה בעדינות בידיו הרועדות של הילד.
תקשיב לי, איתן, אמר חרש.
הגשם הכה בחלון בכל הכח.
מאחוריו עמדו שישה רוכבים, כתף אל כתף, מול הדלת.
הקול של נמרוד הפך לקר.
אף אחד לא לוקח את הבן של אחותי הלילה.הגשם השמיע רעם אדיר, כאילו אפילו העננים עצרו להביט.
ויקטור כהן נעמד מול הדלת הנעולה, החיוך הכוזב שלו קופא מול הקור שבפנים. הוא בחן את השורה של הרוכבים נדמה היה שהוא עומד לחשוף שיניים, לומר משהו.
אבל נמרוד הושיט יד ולחץ על המנורה שמעל הדלת האור שהתפשט גילה את פניו החרושות של האיש, את החבורה שהתגבשה סביב, ואת איתן המחבק את המצית של אמו כאילו הייתה לב פועם.
תלך, סינן דובי לעבר ויקטור, הילד הזה כבר לא לבד.
משהו במבט של כהן רעד. הוא לא סגר עדיין את הדלת, אבל בפעם הראשונה דומה היה שהוא מהסס.
בחוץ נרעד לבו של הגשם. בפנים, הילד הביט סביב וגילה מבטים קשוחים שריככו ברגע עבורו. אחד אחרי השני בלי מילים התקרבו אליו, יוצרים לב קטן מגקטים שחורים, ידיים שמכירות אובדן, וגאווה.
ואז נמרוד פתח את הדלת צעד אחד בלבד עומד גבוה ממול כהן, פניו של גבר שנשבע.
אם אתה נוגע בו שוב אני ארדוף אותך עד קצה העולם. קולו נרעד, לא מכעס מאהבה.
כף רגל אחת החזירה את כהן למדרכה. אפילו הכפפות שלו לא הסתירו את העובדה שפתאום היה קטן מול הרוח של השבט הזה.
בלי מילה, המטורף מהעבר הסתובב, נבלע בגשם ובאורות הרחוב.
כשקול המנוע של הרכב התרחק, כולם נשמו סוף סוף.
איתן הרים עיניים למעלה, לעבר האיש שנשאר. בפעם הראשונה מזה שלושה לילות, עיניו נדלקו בניצוץ קטן של תקווה.
נמרוד כרך יד מסיבית סביב כתפיו. הביתה, בן.
וברקע, בזמן ששאר הרוכבים כבר מזמינים פיתות חמות, ואפילו מירי מהססצת קמעה ומגישה מגש שוקו עם קצפת, נמרוד ואיתן נשארים בפתח, גשם ואור של פלאפל באמצע הלילה.
כי לפעמים ההגנה הכי עזה באה ממקום שבו לא צפית ולפעמים משפחה זה פשוט האנשים שלא עוצרים בדלת אלא פותחים אותה, ומציתים אור קטן שידלוק בשבילך תמיד.
