רעש המנועים היה החזק היחיד יותר מדפיקות הלב שלי. כששקיעת השמש שלחה צללים ארוכים מזהב על המדרכה, ילד קטן זינק אל תוך הכביש. הוא קרס על ברכיו, פניו קפואים באימה טהורה.
אופנוע שחור כבד עצר בחריקה ממש לידו. הרוכב בראש, גבר לבוש במעיל עור שחוק ומבט קשוח, אפילו לא טרח להציב את העמדה. הוא קפץ מהאופנוע, והילד ילל בין הדמעות, “אנא! תעזור לאמא שלי!”
העיניים של הרוכב עברו מהילד לבית הצנוע הסמוך. בדלת עמד גבר עם כוס ביד וחיוך מתגרה על הפנים, מוכן לעימות. בלי לחשוב פעמיים, התחלתי לצעוד. המגפיים שלי פגעו באספלט בקצב כבד.
“תישאר מאחורי,” אמרתי לילד.
הגעתי למרפסת. האיש שבתוך הבית התקדם וצעק: “מה לעזאזל אתה רוצה?” לא האטתי. בעיטה חזקה פתחה את הדלת, הזכוכית מתנפצת לכל עבר.
נכנסתי למסדרון החשוך, מתקדם לעבר קולות הבכי העמומים של אישה, אך מה שגיליתי שם שינה לי הכול…
ריח של בירה, זיעה ופחד מילא את המסדרון.
שברי זכוכית חרקו תחת מגפיי בדרך פנימה.
מאחורי, הילד החזיק בכוח בגב המעיל שלי, נשימותיו קצרות וקטועות.
הגבר שבדלת התעשת ראשון.
“אתה מטורף, בן ש”
הסתובבתי מעט, מספיק שיראה אותי בבירור.
והשתתק באחת.
זה לא היה עוד נווד.
זה היה גבריאל “הקוצר” כהן.
מטר תשעים וחמש, זקנו משורג בשערות שיבה, צלקת עמוקה חוצה את צווארו.
סוג של אדם שמספרים עליו סיפורים בצד תחנות דלק וחצרות בתי כלא.
סוג שמסיים ריבים אחת ולתמיד.
הביטחון של הגבר השיכור נסדק מיד.
המשכתי קדימה, מתעלם ממנו.
אל הבכי.
אל החדר האחורי.
הילד משך את המעיל בתחינה.
“היא שם.”
רעש עמום שברירי נשמע מאחורי הדלת האחרונה.
ואז שקט.
הקשחתי פנים.
שלוש פסיעות והדלת נפתחה.
הבית כולו קפא.
אישה ישבה על הרצפה ליד כיסא הפוך. חבורות כהות עיטרו את פניה, שורש כף ידה קשורה רפוי בחוט מאריך.
אך זה לא מה שעצר אותי.
זו הילדה הקטנה שהייתה לידה.
ארבע, אולי חמש.
מקופלת ליד אמא, חובקת ארנב בד ישן.
ועל צווארה
מטבע כסף.
קפאתי במקום.
האם הרימה עיניים דומעות, הבינה מיד מי נכנס בדלת.
פניה הלבינו לגמרי.
“לא…”
הלחש בקושי נשמע.
האיש השיכור גרר את עצמו למסדרון.
“צא מהבית שלי מיד!”
לא זזתי.
המבט שלי לא ירד מהמטבע שעל צוואר הילדה.
עגול, כסף.
זאב שחור חרות.
סמל הכתום של מועדון ‘זאבי הברזל’ של רוכבי האופנועים.
רק לחברים מלאים יש מטבע כזה.
רק אחד עשה מטבעות קטנים לילדים.
אחי.
דניאל כהן.
מת לפני שמונה שנים.
הילדה הביטה בי בעיניים מבוהלות.
ואז קרה הבלתי אפשרי.
היא הרימה מעט את הארנב ולחשה:
“דוד גבי?”
הכל התנדנד.
האיש השיכור קפא.
האישה ניענעה מיד בראשה.
“לא, לא, לא…”
התקדמתי אליה לאטי.
קולי דק וחלול.
“איך קראת לי?”
אצבעותיה הקטנות התהדקו על הארנב.
“אמא אמרה, אם יקרה משהו רע…” השפתיים שלה רעדו. “תחפשי את האיש עם הזאב.”
הילד מאחור הביט נבוך.
“אמא?”
האישה פרצה בבכי.
כי הילד המבוהל שרץ לכביש
לא היה בנה.
הוא היה חבר הכי טוב של הילדה, גר בדלת ממול.
הוא הלך להזעיק עזרה כשאף אחד אחר לא העז.
כרעתי מול הילדה.
כל הצלקות שלי הפכו פתאום ללא חשובות.
“מה שמך, יפה שלי?”
“…עמית.”
השם פילח בי כמו סכין.
אמרו שעמית, הבת של דניאל, נספתה איתו בשריפה.
זה מה שסיפרו לכולם.
עיניה של האם נראו שבורות.
“הוא שיקר,” לחשה.
הסתובבתי לעבר הגבר במסדרון.
והבנתי.
לא אבא ביולוגי.
החורג.
הסוג שטורף נפשות כשהאישה מפוחדת מדי.
הגבר ניסה להחזיר לעצמו ביטחון.
“היא מבולבלת.”
נעמדתי.
פתאום המסדרון נהיה קטן עלי.
הוא נרתע.
“תשמע, בן אדם”
“אתה הרמת עליה יד?”
שאלתי בשקט.
וזה היה גרוע יותר.
הוא גמגם.
“היא אשתי.”
תשובה לא נכונה.
זזתי אליו מהר כל כך שהילד צרח בפחד.
שנייה עמד שם.
הבא התרסק דרך שידה במסדרון, חתיכות עץ עפו בקירות.
הבית רעד.
החזקתי אותו מעל הקרקע.
“דניאל היה אחי.”
פניו התרוקנו מדם.
כי אז הבין כמה טעה הערב.
מאחוריי, הילדה בכתה פתאום חזק יותר.
לא בפחד.
בהבנה.
כי בפעם הראשונה מאז השריפה
בא מישהו מהמשפחה האמיתית שלה.
