האמא כרעה בין העלים הרטובים, המעיל השחור שלה נדבק לאדמה, הפנים שלה קבורות בידיים רועדות.
לידה, האבא הביט על המצבה האפורה כאילו נגמרו לו הדמעות מזמן.
בתוך התמונה הקטנה בשחור-לבן שהייתה משובצת באבן, שני נערים צעירים מסתכלים עליהם לנצח.
פתאום, ילדה קטנה יחפה הופיעה מהצד השני של הקבר.
הסינר שלה קרוע, השיער הבלונדיני מסובך ומלא קשרים, והרגליים שלה מלוכלכות מהדרך הקרה שבין המצבות בבית העלמין.
היא הרימה אצבע קטנה אחת והצביעה ישר על התמונה.
“הם לא נעלמו.”
האמא הרימה מבט מתוך הדמעות.
האבא הסתובב מהר.
“מה אמרת?”
הילדה לא נבהלה.
האצבע נשארה מתוחה לעבר פני הנערים, בשלווה שגרמה לרוח להפוך עוד יותר קרה.
“הם איתי.”
העצב של האמא הפך מיד לפחד.
היא התקדמה בזחילה עוד קצת, עם עלים נדבקים למעיל.
“מי?”
הילדה הצביעה על אחד הנערים, ואז על השני.
“על שניהם.”
האבא קם פתאום, מעך עלים בנעליו.
“איפה?”
הילדה סוף סוף הורידה את היד והביטה לכיוון שער בית העלמין.
“בבית הילדים.”
לאמא נגמר האוויר.
הקול של האבא נשבר לראשונה.
“קחי אותנו לשם.”
הילדה הסתובבה לאט לכיוון הדרך.
האמא קפצה על רגליה.
האבא שלח יד לעברה
אבל הילדה נסוגה צעד אחורה, לפני שהוא הספיק לגעת בה.
לא מפוחדת.
בטוחה בעצמה.
עלים מתים רשרשו מסביב לרגליה היחפות בזמן שרוח קרה העבירה רעד בבית העלמין.
השמיים מעל צבעו בגוון כחול-אפור, כמו חבורה ישנה.
האמא בהתה בה כמו שמביטים במשהו בלתי אפשרי שקם מתוך השכול.
“איזה בית ילדים?” היא לחשה.
הילדה הטתה את הראש.
“האדום.”
הפנים של האבא התרוקנו מצבע.
כי היה רק בית ילדים אדום אחד בסביבה.
נווה שי.
נסגר לפני שלוש עשרה שנה, אחרי שפרצה שם אש.
האמא תפסה בשרוול של בעלה חזק כל כך שהבגד התקמט.
“לא,” היא לחשה מיד. “לא, המקום הזה נשרף.”
הילדה נראתה כאילו היא לא מבינה מה הבעיה.
“לא הכל.”
שקט התפשט בבית העלמין.
האבא התקרב בזהירות, כאילו כל תנועה חדה תשבור את החוט הדק שנמתח כאן.
“איך את מכירה את הילדים שלנו?”
העיניים של הילדה התרוממו באיטיות חזרה אל המצבה, אל התמונה.
“הם מדברים איתי בלילה.”
האמא השמיעה צליל קטן בגרון.
לא חוסר אמונה.
כאב.
כמו התקווה הפכה מסוכנת מהייאוש.
האבא בלע רוק.
“הבנים שלנו נפטרו לפני שלוש שנים.”
הילדה קימטה את המצח.
“לא.”
הרוח התגברה.
ענפים חרקו מעל.
הילדה הצביעה על הילד הקטן יותר בתמונה.
“הוא בוכה כשהוא ישן.”
ואז על התאום השני.
“הוא מחביא לו אוכל מתחת למיטה.”
האמא התמוטטה שוב על הברכיים.
כי זה היה אמיתי.
זה היה משהו שרק היא ידעה עליו.
התאום הבכור תמיד החביא אוכל מתחת למיטה בשביל אחיו, אחרי סיוטים.
תמיד.
הקול של האבא נעשה חד פתאום, כמעט נואש.
“מאיפה שמעת את זה?”
הילדה הביטה בו מוזר.
“אשר סיפר לי.”
האמא צעקה.
לא בקול, אבל בצמרמורת.
כי ‘אשר’ זה השם של התאום הקטן.
שם שמעולם לא חקוק באבן.
רק שם המשפחה מתחת לתמונה.
האבא נסוג צעד אחורה.
“איך את יודעת את השם הזה?”
הילדה שוב הצביעה לעבר שער בית הקברות.
“הם מחכים שם.”
העולם כאילו הפסיק לנשום.
האמא התרוממה כל כך מהר שכמעט התמוטטה שוב.
“קחי אותנו לשם,” היא התחננה.
דמעות שטפו את פניה בלי שליטה.
“אם זה אכזריאם מישהו אמר לך”
הילדה נענעה בראשה.
“אף אחד לא אמר לי.”
ואז, כמעט בלחישה:
“הם ביקשו ממני.”
האבא שלף את המפתחות של הרכב בידיים רועדות.
“איפה זה?”
הילדה לא ענתה מיד.
במקום, היא הביטה שוב לעבר הקבר.
אל התמונה של הבנים.
ולרגע בלתי אפשרי
האמא חשבה שהיא ראתה תזוזה בתמונה.
הבזק קטן.
חיוך שנע.
ואז זה נעלם.
הילדה התחילה ללכת, יחפה על אבן רטובה.
ההורים הלכו אחריה מיד.
עברו שורות קברים, פרחים נבולים ומלאכי שיש שנטפו בגשם.
האבא המשיך להביט בילדה כאילו לא החליט אם עליו להגן עליה או לפחד ממנה.
“למה היית ליד הקבר של הבנים שלנו?” הוא שאל לבסוף.
הילדה המשיכה לצעוד.
“הם לא רצו להיות לבד היום.”
האמא התייפחה עוד יותר.
כי היוםהיום זה היה יום ההולדת של התאומים.
ואף אחד לא היה מספר לה את זה.
אף אחד לא ידע.
שער הברזל של בית העלמין חרק להיפתח לפניהם.
מעבר לכביש, אחרי העצים הכהים
עמד בניין אדום ישן מול שמי הערב.
נווה שי.
חלונות שרופים.
גג שהתמוטט בצד אחד.
סגור ומסוגר כבר שנים.
האבא קפא במקום.
“שם אין אף אחד.”
הילדה סוף סוף פנתה אליהם.
ולראשונה, נראתה עצובה.
“יש,” היא אמרה בשקט.
“יש שם.”
ואז הרימה יד קטנה והצביעה על חלון בקומה שנייה.
האמא עקבה אחר האצבע.
וקפאה.
כי מאחורי הזגוגית הסדוקה
לרגע קצרצר
עמדו שם שני בנים.
זהים.
אחד לוחץ כף יד על החלון.
והשני
מחזיק את הארנבון הקטן שקברו עם אשר שלוש שנים קודם.
