הייתי רק בן שש עשרה כשהבאתי אותה אל הבית את יעל, שהייתה כבר בהריון ברור, מבוגרת ממני בשנה אחת.
יעל למדה באותו תיכון מקצועי שבו למדתי אני, רק בשנה שונה. במשך מספר ימים צפיתי כיצד הילדה הזרה מתכרבלת בפינה ובוכה בשקט. לא חמקו מעיניי הבטן שהלכה והתעגלה, הבגדים זהים שנלבשו במשך שבועיים והמבט הריק ללא תקווה.
כפי שהתברר, כמעט כולם הכירו את הסיפור שלה איתן, נכדו של איש עסקים מוכר בתל אביב, היה בקשר איתה, ואז פשוט נעלם, נסע “לעניין דחוף” לחיפה. ההורים שלו לא רצו לשמוע עליה בכלל. הם אמרו לה זאת ישירות.
וההורים שלה עצמם, כאילו הם חיים בימי הביניים, מחשש ל”חרפה”, גירשו אותה מהבית ונסעו לבית הקיץ שלהם. חלק האנשים ריחמו על יעל, אחרים לעגו לה מאחורי הגב.
היא אשמה בזה בעצמה. היה עליה לחשוב עם הראש!
לא יכולתי להמשיך ולראות זאת. שקלתי את הדברים וגשתי אליה.
לא יהיה קל, תפסיקי לבכות. אני מציע שתעברי לגור איתי, אפשר אפילו להתחתן. אבל אני אומר מיד אני לא יודע לשקר ולא אעמיד פנים שהכול מושלם. אני פשוט אהיה לצידך ואני מבטיח שנעבור את זה.
יעל ניגבה את הדמעות והסתכלה עליי. מה יש לומר סתם בחור, בלי שום תחכום. והיא חלמה על בעל אחר לגמרי! אבל במצבה לא הייתה ברירה ויעל הלכה איתי.
ההורים היו בהלם, אמא התחננה שאתעשת, אך אני הייתי נחרץ והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.
אמא, אל תגזימי, איכשהו זה יסתדר. יש לי שתי מלגות, אחת רגילה ואחת סוציאלית. אעבוד קצת נוסף, נצליח!
אבל הרי רצית ללמוד באוניברסיטה!
אז מה בכך? אנחנו חיים ככה או ככה. אבא עובד כל חייו במפעל, ואת עובדת בחנות. גם אנשים ללא תואר חיים. אמא, זה לא סוף העולם!
יעל עברה להתגורר בחדר שלי. מסרתי לה את המיטה שלי, ואני עברתי לשכב על הספה הנפתחת הלא נוחה. במשך כמה ימים היא הייתה שקטה מאוד. כמו צל, היא הלכה איתי יד ביד לבית הספר ולבית, עד שלבסוף התפרצה.
נמאס לי! למה ההורים שלך מסתכלים עלי בעין עקומה? אני לא מוצאת חן בעיניהם! ולמה אתה לא מקדיש לי זמן? אתה יושב כל הזמן בספרים או נעלם איפשהו?!
הייתי מופתע.
ואת לא חושבת שזה טבעי? כן, את לא מוצאת חן בעיניהם, אבל הם קיבלו אותך ולא פוגעים בך. מסתכלים בעין עקומה? ההורים שלך עצמם אפילו לא רוצים לראות אותך. ואיפה ההורים של אביו של הילד שלך? הם נעלמו. אני יושב בספרים כי אני לומד ולא רוצה לנשור כבר אחרי השנה הראשונה. גם המלגה תועיל. נעלם? כי אני עובד בנוסף ואין לי רצון לצפות איתך בסדרות שגורמות לבכי.
יעל החלה לבכות.
למה אתה אומר ככה?
איך? אמרתי שאני לא מסוגל לשקר. וחוץ מזה, מתי אנחנו הולכים למשרד הפנים לרישום הנישואין?
אני לא יכולה ללכת כך, קנה לי שמלה נחמדה, עם מותן גבוה כדי שהבטן לא תיראה.
על מה את מדברת? נביא תעודה על ההריון, איזו שמלה? אני צריך עוד לחסוך כסף לעגלת תינוק ולמיטה
אמא לקחה תרופה להרגעה, אבל לאט לאט התרגלה למצב והחלה להביט יותר ויותר בבגדי ילדים. הרי לא קורה שום דבר נורא שיחיו, שיתחתנו, ואנחנו עם אבא נעזור ככל שנוכל. רק שהנערה הזאת נראתה קצת כפוית טובה, תמיד לא מרוצה ממני, מהם, מהדירה הצפופה. אולי כשתלד, היא תשתנה.
אך יעל לא התכוונה להשתנות. כאשר חזרתי מלוכלך ועייף משטיפת מכוניות, והבאתי לחדר חתולה כחושה, היא נכנסה לזעם.
אתה טיפש! למה לנו החתולה המרופטת הזאת? תוציא אותה! תזרוק אותה מהבית!
אבל אני רק חייכתי.
לא, היא בהריון. היא נשארת, אז אל תתחילי בכלל. עדיף שתסתמי את הפה ותחממי לי את הארוחה.
באמת?! יעל כמעט צווחה. בחר! או היא או אני! גם החיה הזאת מסתכלת עלי בעין רעה!
למה? הבטתי בה בתמיהה. זה הבית שלי ואני לא חייב לבחור. זו החתולה שלי ואם זה מפריע לך, את יכולה ללכת. אפילו אמא לא הציבה לי תנאים כאלה. אולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל על כולם מלמעלה?
יעל השתוללה, בכתה, וקינאה בחתולה הכחושה והמוזנחת. איפה ראיתי אצלה בטן? אבל הבטן כן הופיעה החתולה באמת הייתה בהריון.
הייתי מותש, אבל בכל פעם שרגשות אשם התחילו לעלות בי, דחיתי אותם. איכשהו נתמודד. יעל תלד, תירגע, והחתולה תשמח אותנו קודם. הגורים הרכים ישפרו את האווירה לכולם.
אבל הכול התהפך סבא, היזם הידוע בתל אביב, חזר מנסיעת עסקים ארוכה ולמד על כל העניין. הוא איתר את הנכד, נזף בו והכריז שינתק אותו מהכספים אם הנין יגדל במשפחה זרה. והנכד חשש מאוד לאבד את ה”כיס” הזה.
יעל נסעה איתו עוד באותו היום, בלי להיפרד ממני בכלל. למרבה המזל היו לה איתה המסמכים (היא תכננה ללכת לרופא אחרי השיעורים). על הדברים שלה היא ויתרה הם יקנו לה חדשים! ולתיכון המקצועי הזה הזול היא לא תחזור יותר!
הייתי הרוס איך זה יכול להיות? היא אפילו לא נפרדה, לא התקשרה, לא אמרה דבר. זרקתי את כל החפצים שלה וישבתי זמן רב לבד בחושך, מחבק את החתולה שלי.
החתולה הבינה הכול. היא התקרבה בשקט אליי, מרגישה שהיא נחוצה. היא הזדהתה איתי, נהמה, וניסתה לנחם.
אני קיבלתי בעצמי את הלידה שלה, לא מאפשר לאמא העצבנית ולאבא המבולבל להתקרב. ישבתי לידה, דיברתי אליה בקול רך, הרגעתי אותה. וידאתי שהכול מתנהל כשורה, והחזקתי את הטלפון מוכן כדי להתקשר לווטרינר במידת הצורך.
הכול עבר בשלום, החתולה ילדה ארבעה גורים קטנים. החלפתי את המצע, הבאתי מים טריים ומזון. וידאתי שוב שהכול בסדר, ואז, מותש, סגרתי את עיניי, כשאני מרגיש את הגור הקטן ביותר מתכרבל בכף ידי, וחשבתי שלפעמים בעלי החיים מראים יותר הערכה מאשר בני אדם.הייתי רק בן שש עשרה כשהבאתי אותה אל הבית את יעל, שהייתה כבר בהריון ברור, מבוגרת ממני בשנה אחת.
יעל למדה באותו תיכון מקצועי שבו למדתי אני, רק בשנה שונה. במשך מספר ימים צפיתי כיצד הילדה הזרה מתכרבלת בפינה ובוכה בשקט. לא חמקו מעיניי הבטן שהלכה והתעגלה, הבגדים זהים שנלבשו במשך שבועיים והמבט הריק ללא תקווה.
כפי שהתברר, כמעט כולם הכירו את הסיפור שלה איתן, נכדו של איש עסקים מוכר בתל אביב, היה בקשר איתה, ואז פשוט נעלם, נסע “לעניין דחוף” לחיפה. ההורים שלו לא רצו לשמוע עליה בכלל. הם אמרו לה זאת ישירות.
וההורים שלה עצמם, כאילו הם חיים בימי הביניים, מחשש ל”חרפה”, גירשו אותה מהבית ונסעו לבית הקיץ שלהם. חלק האנשים ריחמו על יעל, אחרים לעגו לה מאחורי הגב.
היא אשמה בזה בעצמה. היה עליה לחשוב עם הראש!
לא יכולתי להמשיך ולראות זאת. שקלתי את הדברים וגשתי אליה.
לא יהיה קל, תפסיקי לבכות. אני מציע שתעברי לגור איתי, אפשר אפילו להתחתן. אבל אני אומר מיד אני לא יודע לשקר ולא אעמיד פנים שהכול מושלם. אני פשוט אהיה לצידך ואני מבטיח שנעבור את זה.
יעל ניגבה את הדמעות והסתכלה עליי. מה יש לומר סתם בחור, בלי שום תחכום. והיא חלמה על בעל אחר לגמרי! אבל במצבה לא הייתה ברירה ויעל הלכה איתי.
ההורים היו בהלם, אמא התחננה שאתעשת, אך אני הייתי נחרץ והרגשתי שאני עושה את הדבר הנכון.
אמא, אל תגזימי, איכשהו זה יסתדר. יש לי שתי מלגות, אחת רגילה ואחת סוציאלית. אעבוד קצת נוסף, נצליח!
אבל הרי רצית ללמוד באוניברסיטה!
אז מה בכך? אנחנו חיים ככה או ככה. אבא עובד כל חייו במפעל, ואת עובדת בחנות. גם אנשים ללא תואר חיים. אמא, זה לא סוף העולם!
יעל עברה להתגורר בחדר שלי. מסרתי לה את המיטה שלי, ואני עברתי לשכב על הספה הנפתחת הלא נוחה. במשך כמה ימים היא הייתה שקטה מאוד. כמו צל, היא הלכה איתי יד ביד לבית הספר ולבית, עד שלבסוף התפרצה.
נמאס לי! למה ההורים שלך מסתכלים עלי בעין עקומה? אני לא מוצאת חן בעיניהם! ולמה אתה לא מקדיש לי זמן? אתה יושב כל הזמן בספרים או נעלם איפשהו?!
הייתי מופתע.
ואת לא חושבת שזה טבעי? כן, את לא מוצאת חן בעיניהם, אבל הם קיבלו אותך ולא פוגעים בך. מסתכלים בעין עקומה? ההורים שלך עצמם אפילו לא רוצים לראות אותך. ואיפה ההורים של אביו של הילד שלך? הם נעלמו. אני יושב בספרים כי אני לומד ולא רוצה לנשור כבר אחרי השנה הראשונה. גם המלגה תועיל. נעלם? כי אני עובד בנוסף ואין לי רצון לצפות איתך בסדרות שגורמות לבכי.
יעל החלה לבכות.
למה אתה אומר ככה?
איך? אמרתי שאני לא מסוגל לשקר. וחוץ מזה, מתי אנחנו הולכים למשרד הפנים לרישום הנישואין?
אני לא יכולה ללכת כך, קנה לי שמלה נחמדה, עם מותן גבוה כדי שהבטן לא תיראה.
על מה את מדברת? נביא תעודה על ההריון, איזו שמלה? אני צריך עוד לחסוך כסף לעגלת תינוק ולמיטה
אמא לקחה תרופה להרגעה, אבל לאט לאט התרגלה למצב והחלה להביט יותר ויותר בבגדי ילדים. הרי לא קורה שום דבר נורא שיחיו, שיתחתנו, ואנחנו עם אבא נעזור ככל שנוכל. רק שהנערה הזאת נראתה קצת כפוית טובה, תמיד לא מרוצה ממני, מהם, מהדירה הצפופה. אולי כשתלד, היא תשתנה.
אך יעל לא התכוונה להשתנות. כאשר חזרתי מלוכלך ועייף משטיפת מכוניות, והבאתי לחדר חתולה כחושה, היא נכנסה לזעם.
אתה טיפש! למה לנו החתולה המרופטת הזאת? תוציא אותה! תזרוק אותה מהבית!
אבל אני רק חייכתי.
לא, היא בהריון. היא נשארת, אז אל תתחילי בכלל. עדיף שתסתמי את הפה ותחממי לי את הארוחה.
באמת?! יעל כמעט צווחה. בחר! או היא או אני! גם החיה הזאת מסתכלת עלי בעין רעה!
למה? הבטתי בה בתמיהה. זה הבית שלי ואני לא חייב לבחור. זו החתולה שלי ואם זה מפריע לך, את יכולה ללכת. אפילו אמא לא הציבה לי תנאים כאלה. אולי הגיע הזמן להפסיק להסתכל על כולם מלמעלה?
יעל השתוללה, בכתה, וקינאה בחתולה הכחושה והמוזנחת. איפה ראיתי אצלה בטן? אבל הבטן כן הופיעה החתולה באמת הייתה בהריון.
הייתי מותש, אבל בכל פעם שרגשות אשם התחילו לעלות בי, דחיתי אותם. איכשהו נתמודד. יעל תלד, תירגע, והחתולה תשמח אותנו קודם. הגורים הרכים ישפרו את האווירה לכולם.
אבל הכול התהפך סבא, היזם הידוע בתל אביב, חזר מנסיעת עסקים ארוכה ולמד על כל העניין. הוא איתר את הנכד, נזף בו והכריז שינתק אותו מהכספים אם הנין יגדל במשפחה זרה. והנכד חשש מאוד לאבד את ה”כיס” הזה.
יעל נסעה איתו עוד באותו היום, בלי להיפרד ממני בכלל. למרבה המזל היו לה איתה המסמכים (היא תכננה ללכת לרופא אחרי השיעורים). על הדברים שלה היא ויתרה הם יקנו לה חדשים! ולתיכון המקצועי הזה הזול היא לא תחזור יותר!
הייתי הרוס איך זה יכול להיות? היא אפילו לא נפרדה, לא התקשרה, לא אמרה דבר. זרקתי את כל החפצים שלה וישבתי זמן רב לבד בחושך, מחבק את החתולה שלי.
החתולה הבינה הכול. היא התקרבה בשקט אליי, מרגישה שהיא נחוצה. היא הזדהתה איתי, נהמה, וניסתה לנחם.
אני קיבלתי בעצמי את הלידה שלה, לא מאפשר לאמא העצבנית ולאבא המבולבל להתקרב. ישבתי לידה, דיברתי אליה בקול רך, הרגעתי אותה. וידאתי שהכול מתנהל כשורה, והחזקתי את הטלפון מוכן כדי להתקשר לווטרינר במידת הצורך.
הכול עבר בשלום, החתולה ילדה ארבעה גורים קטנים. החלפתי את המצע, הבאתי מים טריים ומזון. וידאתי שוב שהכול בסדר, ואז, מותש, סגרתי את עיניי, כשאני מרגיש את הגור הקטן ביותר מתכרבל בכף ידי, וחשבתי שלפעמים בעלי החיים מראים יותר הערכה מאשר בני אדם.
