תמר, בינינו זה נגמר! אמר איתן בקול קר שהדהד בחלל ריק כמו בחלום מוזר. אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה. הגשתי בקשה לגירושין. יש לך שלושה ימים לאסוף את הדברים. אם תלכי, תשלחי לי סימן. אני אשאר אצל אמא עד שאכין את הדירה לילד ולאמו. כן, אל תתפלאי, החברה החדשה שלי בהריון! שלושה ימים, תמר!
תמר נותרה שקטה, האדמה נשמטה מתחת לרגליה והפכה לים של ערפל. מה יכלה לענות? חמש שנים ניסו להביא ילד, אבל שלושה הריונות הסתיימו באסון. הרופאים הבטיחו שהיא בריאה, אבל בכל פעם משהו נשבר. תמר שמרה על בריאותה, ובמהלך ההריונות הייתה זהירה במיוחד. בפעם האחרונה התעלפה בעבודה, והאמבולנס נעלם כמו צל…
הדלת נטרקה מאחורי איתן, ותמר התמוטטה על הספה שהתנדנדה קלות. לא היה בה כוח לארוז. לאן ללכת? לפני הנישואין גרה אצל הדודה, אך זו נעלמה, והדירה נמכרה על ידי בן הדוד. לחזור למושב בגליל לבית הסבתא? לשכור דירה שצפה באוויר? ומה עם העבודה? השאלות רחפו במוחה כמו פרפרים משונים, והזמן זלג כמו מים בחול.
בבוקר, הדלת נפתחה והחמות מרים צצה פתאום. לא ישנה? טוב שלא, אמרה בקול יבש. באתי לוודא שלא תיקחי דבר שלא שייך לך. אני לא מתכוונת לקחת את הגרביים הישנות של בנך, כיווצה תמר את פניה. רוצה לספור את החפצים שלי? איזו חוצפה! ופעם היית כל כך עדינה. אני אמרתי לאיתן אחרי ההריון הראשון שלעולם לא תוכלי ללדת. זה מה שבאת להגיד? אז תשתי ותשגיחי. למה את לוקחת את השירות? נבהלה החמות. זה שלי, מהדודה, זיכרון ממנה. זה יהיה ריק כאן בלעדיו! לא הבעיה שלי. אבל לפחות יהיה לך נכד. קחי רק מה ששייך לך! המחשב הנייד, מכונת הקפה והמיקרוגל הם מתנות מהקולגות. את המכונית קניתי לפני הנישואין. לבנך יש את שלו. יש לך את כל מה שאת צריכה, אבל ילדים את לא יכולה להביא! לא עניינך. נראה שכך רצה אלוהים. את לא מצטערת? אולי עשית את זה בכוונה? את מדברת שטויות. אפילו לא יכולה לחשוב על זה בלי שזה יכאב.
תמר הביטה סביב, הדברים שלה התפוגגו לאט. המברשת, האיפור, הנעליים… שכחה משהו חשוב. נוכחות החמות הפריעה כמו ענן כבד. נזכרה בפסלון החתול, זיכרון מהסבתא. בתוכו מקום סודי עם עגילים וטבעת, לא יקרים אבל קרובים ללבה. איתן ראה בזה דבר חסר ערך. אולי זרק אותו? תמר פתחה את המרפסת שפתאום נראתה אינסופית. מה את מחפשת שם? קראה החמות. בואי, קחי את הדברים שלך ולכי! היא מצאה את החתול, הכול היה שלם. עכשיו יכלה ללכת. הנה המפתחות, להתראות. אני מקווה שלא ניפגש שוב.
תמר הלכה למשרד. הייתה בחופשת מחלה אבל ביקשה חופשה. אנחנו איתך, אמר הבוס. אבל בלעדיך קשה. שלושה שבועות יספיקו? תמר עצמה את עיניה והרגישה את ידו של יאיר לוחצת בעדינות, בידיעה שלאחר כל כך הרבה כאב, חייה החדשים רק מתחילים.תמר, בינינו זה נגמר! אמר איתן בקול קר שהדהד בחלל ריק כמו בחלום מוזר. אני רוצה משפחה אמיתית, ילדים. את לא יכולה לתת לי את זה. הגשתי בקשה לגירושין. יש לך שלושה ימים לאסוף את הדברים. אם תלכי, תשלחי לי סימן. אני אשאר אצל אמא עד שאכין את הדירה לילד ולאמו. כן, אל תתפלאי, החברה החדשה שלי בהריון! שלושה ימים, תמר!
תמר נותרה שקטה, האדמה נשמטה מתחת לרגליה והפכה לים של ערפל. מה יכלה לענות? חמש שנים ניסו להביא ילד, אבל שלושה הריונות הסתיימו באסון. הרופאים הבטיחו שהיא בריאה, אבל בכל פעם משהו נשבר. תמר שמרה על בריאותה, ובמהלך ההריונות הייתה זהירה במיוחד. בפעם האחרונה התעלפה בעבודה, והאמבולנס נעלם כמו צל…
הדלת נטרקה מאחורי איתן, ותמר התמוטטה על הספה שהתנדנדה קלות. לא היה בה כוח לארוז. לאן ללכת? לפני הנישואין גרה אצל הדודה, אך זו נעלמה, והדירה נמכרה על ידי בן הדוד. לחזור למושב בגליל לבית הסבתא? לשכור דירה שצפה באוויר? ומה עם העבודה? השאלות רחפו במוחה כמו פרפרים משונים, והזמן זלג כמו מים בחול.
בבוקר, הדלת נפתחה והחמות מרים צצה פתאום. לא ישנה? טוב שלא, אמרה בקול יבש. באתי לוודא שלא תיקחי דבר שלא שייך לך. אני לא מתכוונת לקחת את הגרביים הישנות של בנך, כיווצה תמר את פניה. רוצה לספור את החפצים שלי? איזו חוצפה! ופעם היית כל כך עדינה. אני אמרתי לאיתן אחרי ההריון הראשון שלעולם לא תוכלי ללדת. זה מה שבאת להגיד? אז תשתי ותשגיחי. למה את לוקחת את השירות? נבהלה החמות. זה שלי, מהדודה, זיכרון ממנה. זה יהיה ריק כאן בלעדיו! לא הבעיה שלי. אבל לפחות יהיה לך נכד. קחי רק מה ששייך לך! המחשב הנייד, מכונת הקפה והמיקרוגל הם מתנות מהקולגות. את המכונית קניתי לפני הנישואין. לבנך יש את שלו. יש לך את כל מה שאת צריכה, אבל ילדים את לא יכולה להביא! לא עניינך. נראה שכך רצה אלוהים. את לא מצטערת? אולי עשית את זה בכוונה? את מדברת שטויות. אפילו לא יכולה לחשוב על זה בלי שזה יכאב.
תמר הביטה סביב, הדברים שלה התפוגגו לאט. המברשת, האיפור, הנעליים… שכחה משהו חשוב. נוכחות החמות הפריעה כמו ענן כבד. נזכרה בפסלון החתול, זיכרון מהסבתא. בתוכו מקום סודי עם עגילים וטבעת, לא יקרים אבל קרובים ללבה. איתן ראה בזה דבר חסר ערך. אולי זרק אותו? תמר פתחה את המרפסת שפתאום נראתה אינסופית. מה את מחפשת שם? קראה החמות. בואי, קחי את הדברים שלך ולכי! היא מצאה את החתול, הכול היה שלם. עכשיו יכלה ללכת. הנה המפתחות, להתראות. אני מקווה שלא ניפגש שוב.
תמר הלכה למשרד. הייתה בחופשת מחלה אבל ביקשה חופשה. אנחנו איתך, אמר הבוס. אבל בלעדיך קשה. שלושה שבועות יספיקו? תמר עצמה את עיניה והרגישה את ידו של יאיר לוחצת בעדינות, בידיעה שלאחר כל כך הרבה כאב, חייה החדשים רק מתחילים.
