רעש המנועים היה החזק היחיד יותר מהדופק של הילד. כששקעה השמש מאחורי גגות פתח תקווה, מותירה צללים ארוכים כתומים על האספלט מחוץ לחנות המכולת, ילד קטן רץ פתאום אל אמצע הכביש. הוא נפל על ברכיו, פניו מסכת אימה טהורה.
אופנוע שחור כבד נעצר בחריקת בלמים, סנטימטרים ספורים מהילד. הרוכב, גבר במעיל עור קרוע ומבט מורתע, אפילו לא טרח להוציא רגלית. הוא זינק מהמושב בעוד הילד צורח בבכי, “בבקשה! תעזור לאמא שלי!”
עיני הרוכב זזו מהילד אל הדירה הצנועה ממול. בכניסה עמד גבר עם כוס ביד, על פניו מבט לעגני, מוכן לקרב. הרוכב התחיל ללכת בלי להסס. מגפיו חבטו במדרכה במקצב כבד ומוזר.
“תעמוד מאחורי,” אמר ברעידות לילד.
הגבר בדלת צעק, “מה אתה רוצה, יא משוגע?” הרוכב לא האט. בבעיטה עוצמתית עף הדלת פנימה, הזכוכית מתנפצת ברעש משונה של גשם שטוח.
הרוכב נכנס למסדרון מלא צללים. הוא זוהה בגלל הריח: בירה, זיעה, פחד.
זכוכית נשברה תחת מגפיו כשהתקדם.
מאחוריו הילד אחז מעיל העור בשתי ידיו, אנחות שלוות מדי בשביל הרגע.
הגבר מהדלת חזר ראשון לעצמו.
“תגיד, אתה נורמלי”
הרוכב סובב את ראשו לאט כך שיוכל לראות היטב את פניו.
וזה הקפיא הכול.
זו לא הייתה עוד איזו מקריות.
זה מקס “הזאב” חדד.
שניים מטר.
זקן כסוף חרוץ צלקת עמוקה.
הסיפורים עליו רצו במוסך של אבא ובתחנה המרכזית.
האנשים יודעים: איתו לא מתעסקים.
השתן ברח לבעל הבית.
הזאב המשיך פנימה, אל הבכי.
הילד תפס חזק יותר במעיל.
“היא שם.”
רעש שקט – רהיט נגרר, ואז דממה.
עיני מקס הפכו כמו אבן.
שלוש פסיעות והוא פתח דלת אחורית אל חדר חשוך.
הבית עצר את נשימתו.
אישה ישבה על הרצפה ליד כיסא הפוך.
חבורה שחורה נפוחה בצד הפנים.
על פרק היד כבל חשמל ישן.
אבל מה שקפא בו הכול היה הילדה שכובה צמוד לאישה.
בת ארבע, חובקת ארנב מפוחלץ דהוי.
ועל צווארה
מטבע כסף.
מקס קפא.
האישה הרימה עיניים, ונשארת חסרת צבע.
“לא”
הלחישה כמעט נעלמה.
האיש השיכור גרר עצמו למסדרון מאחור.
“תעוף מהבית שלי עכשיו.”
מקס עדיין לא זז.
עיניו נעוצות במטבע על צוואר הילדה:
כסף עגלגל.
זאב שחור חרוט.
הסמל של “זאבי הברזל”.
רק לחברים מלאים היה מטבע כזה.
ורק אחד דאג לגרסאות קטנות לילדים.
אחיו.
דניאל חדד.
שמונה שנים כבר באדמה.
הילדה הרימה את הארנב והביטה בפחד.
ואז קרה דבר בלתי אפשרי.
היא לחשה,
“דוד מקס?”
הרצפה הטתה.
האיש שיכור קפא.
האישה התחילה לנענע את ראשה,
“לא, לא, לא”
מקס כרע אל פני הילדה.
הקול שלו נשבר.
“איך קראו לך?”
“תמר.”
השם ננעץ כמו קליע.
אמרו שדניאל ובתו נספו אז בשריפה.
זו הייתה המעשייה.
האישה התפוררה.
“הוא שיקר,” לחשה.
מקס הסתובב אל האיש מהמסדרון.
וסוף סוף הבין.
לא אבא.
אב חורג,
כמו טורף שמוצא אישה בודדה.
האיש ניסה שוב להתגבר.
“הכול בלבול”
מקס התרומם.
המסדרון פתאום קטן עליו.
האיש נסוג.
“תשמע”
“הרבצת להן?”
עוד לא פחד
עכשיו רק ענווה.
“זו אשתי”
טעות חמורה.
בתנועה חדה רעם הילד.
רגע אחד האיש עמד,
ורגע אחרי הוא עף דרך שולחן המסדרון, שברי עץ עפו לכל עבר.
הבית רעד.
מקס תפס אותו בחולצה, הרים כחצי גובה למעלה.
“דניאל היה אחי.”
פני האיש התרוקנו.
הוא הבין באיחור כמה הוא טעה הלילה.
מאחורי מקס הילדה פרצה בבכי.
לא מפחד.
מהכרת פנים.
כי לראשונה מאז האש
משפחה שלה סוף סוף חזרה.
