בתחילה איש לא זע.
ילד… כורע ברך לפניה.
“אני יכול לתקן את זה.”
כמה אורחים מחליפים מבטים.
האישה מצמצמת עיניים.
מבולבלת. מגוננת.
“סליחה?”
אבל הוא לא מתווכח.
פשוט מניח ידיים עדינות על רגליה.
“בבקשה… תסמכי עלי.”
משהו בקול שלו
השתיק את החדר.
נשימתה השתנתה.
המוזיקה דהתה.
ואז
משהו זז.
קצת.
כמעט לא מורגש.
אבל קיים.
היא התהדקה על משענת היד.
“חכה…”
קולה רדד.
“הרגשתי את זה.”
דממה.
כי זה הרי בלתי אפשרי.
לא אחרי שנים.
היא הביטה בו
ואז ברגליה
ושוב בו.
“איך עשית את זה…?”
הילד מרים ראש.
לוחש משהו
שגורם לה להיאלם לגמרי.
האורות של אולם האירועים פזזו על שיש לבן וכוסות יין רקועות, בזמן שהתזמורת ממשיכה לנגן כאילו כל זה שגרתי.
אבל כולם כבר עוקבים אחרי הילד.
לא הנגנים.
לא הרקדנים.
רק הילד.
הוא כרע לפני כיסא הגלגלים של עלמה בן־דוד בביטחון שקט שלילד לא אמור להיות.
מסביבו עמדו חברי כנסת, אנשי היי־טק, סלבריטאים שלוחצים ידיים ושולטים בערים בחתימה ובטלפון.
אף אחד מהם לא הוציא הגה.
כי זו עלמה בן־דוד.
ועלמה בן־דוד לא הזיזה את הרגליים אחת־עשרה שנים.
“אני יכול לתקן את זה.”
בהתחלה חלק מהאורחים חייכו בחוסר נעימות.
בדיחה,
אי־הבנה,
ילד שאומר דברים בלתי אפשריים.
אבל הילד לא חייך.
עלמה מצמצה, בין עצבנות לסקרנות.
“סליחה?”
הילד מרים עיניים שלוות אליה.
בלי פחד.
בלי הצגות.
רק ודאות.
אז הניח שתי ידיים עדינות על רגליה.
“בבקשה,” לחש. “תסמכי עליי.”
משהו השתנה בחדר מיד אחרי.
המוזיקה נמשכה
אבל מרחוק יותר.
מעומעמים.
הקהל התקרב ללא משים.
כי השקט סביבו לא היה טבעי.
משהו כבד מן הביטחון שלו.
עלמה כמעט משכה את רגליה אחורה.
ואז
חום.
קטן.
בקושי מורגש.
אבל אמיתי.
נשימתה נעתקה.
התחושה טיפסה לאט בעצב שנאמר לה שאבד לנצח.
אצבעותיה התקשו על ידיות הכיסא.
“חכה…”
התזמורת גמגמה לרגע.
האורחים כבר פנו כולם.
קולה של עלמה בקושי נשמע.
“הרגשתי את זה.”
דממה התפוצצה באולם הנשפים.
רופא שעמד ליד מגדל הסברס התקשה.
בעלה פסע קדימה.
“מה אמרת?”
נשימתה של עלמה התערפלה.
“אני…” בלעה רוק, “הרגשתי שהוא נוגע בי.”
אף אחד לא נע.
כי זה בלתי אפשרי.
לא בלתי סביר.
בלתי אפשרי.
אחד־עשר ניתוחים.
שלוש מדינות.
הנוירולוגים הכי טובים בירושלים.
כלום.
הילד נשאר כורע בשקט מולה.
ואז
כף רגלה הימנית נעה.
תזוזה קטנה.
זערורית.
אבל נראית.
מישהי צווחה בלחש ליד גרם המדרגות.
מישהו הפיל כוס יין.
עלמה הביטה מטה באימה.
לא פחד ממנו.
פחד מהתקווה.
“איך עשית את זה…?”
הילד הרים אט אט את מבטו.
ולחש:
“לא היית אמורה לשרוד את התאונה.”
הכל נעצר.
עלמה קפאה לגמרי.
מעבר לחדר, פניו של בעלה החווירו.
כי את פרטי התאונה איש לא הכיר.
העיתונים דיווחו על התהפכות בחורף בכביש 1.
אבל רק ארבעה אנשים ידעו את האמת:
המברגים של הבלמים שוחררו.
ועלמה אמורה הייתה למות באותו לילה.
העיניים של הילד היו נעולות בעיניה.
“אמא שלי הייתה האחות שהצילה אותך מהנחל.”
נשימתה של עלמה הפכה רדודה.
לא.
זה לא ייתכן.
“היא אמרה שביקשת שוב ושוב את התינוק שלך,” הילד לחש. “גם אחרי שאמרו לך שהיא מתה.”
דמעות עלו מיד בעיני עלמה.
כי שעות בודדות לפני התאונה ילדה בת.
בת.
שאבדה לפני שעלמה בכלל חיבקה אותה.
הילד אחז מעט חזק יותר ברגליה.
ולחש ברוך:
“היא לא מתה.”
