הלילה ההוא במזנון הדרכים עדיין חרוט לי בזיכרון כמו חותם. השעה הייתה מאוחרת, ואני ישבתי על ספסל דהוי בקפה ביאליק שבפרברי תל אביב, בולע שקשוקה חפוזה אחרי נסיעה ארוכה בדרום. שיערתי שכבר אף אחד לא יפריע. אבל אז הופיעה הילדה כל כך בשקט שלרגע כמעט לא שמתי לב.
אדוני
הרמתי את הראש, מזלג עדיין באוויר. מולי עמדה ילדה זעירה, בחולצת טי צהובה גדולה עליה בכמה מידות, לחייה מלוכלכות, שיערה סבוך, ומבטה משתהה כל הזמן לעבר הגבר הצעיר שישב על השרפרף בבר.
ריחמתי עליה מיד. הכל בסדר, מתוקה?
היא התקרבה, כמעט לוחשת, ורעדה עד שקולה כמעט נחנק.
זה לא אבא שלי.
לרגע כל הקפה נדם בראשי.
הלסת שלי התהדקה. הושבתי אותה לידי בספסל, זרוע עבה וחזקה יוצרת קיר ביני לבינה.
שבי קרוב אליי.
בקצה הקפה, הגבר הצעיר הסתובב לאיטו. עשרים וחמש בערך, שיער מסודר, גקט גינס, קור רוח מוזר. כוס הקפה שלו נשארה מלאה לידו.
קמתי, העור של האפוד שלי הלם חזק, הכיסא חרק מתחתיי.
אדוני, אנחנו צריכים לדבר.
הרגשתי את הילדה תופסת לי באפוד ואז קופאת כשהיא מבחינה בסמל הזאב, שתפור בגב הלבוש. עיניה התלחלחו.
אמא אמרה… שאם אי פעם אראה את התו הזה אני צריכה לרוץ אליך.
לרגע לא נשמתי. השתעלתי וגנבתי הצצה.
איך קוראים לאמא שלך?
היא הביטה שוב בגבר בבר, ואז לחשה:
ישי.
השם פגע בי כמו אגרוף.
אִשַּׁי.
עשרים שנה לא שמעתי את השם הזה. רק הזיכרון שלה יושבת על אופנוע לידי בתחנת דלק מתחת לאור צהוב, מחייכת, והסמל מחליק לה בין האצבעות.
הילדה ראתה שאני מתכווץ והתכווצה אף היא, נדבקת אליי יותר. הגבר לעומת זאת התרומם מהכיסא, רגוע מידי.
אתה רוצה בעיה? שאל.
לא עניתי. רק הנחתי יד מגוננת מאחורי גבי, שומר עליה צמודה לספסל.
איך קוראים לך, ילדה?
היא בלעה רוק. עדי.
כולי התכווץ. אִשַּׁי תמיד אמרה: אם תהיה לי בת אקרא לה עדי.
הגבר התחיל להתקרב. לאט, כאילו לא חושש מכלום, דווקא השלווה הזו הטרידה אותי.
עדי, תחזרי לכאן, הוא אומר, טון קר.
עדי נתפסה חזק יותר באפוד שלי, אצבעות מפרפרות סביב סמל הזאב.
לא, לחשה.
פתאום האוויר בקפה השתנה והתחמם. המלצרית חדלה למלא ספלים, נהג משאית זקן עזב עיתון, אפילו הטבח הציץ מבעד לחלון המטבח.
התיישרתי לגובה מלא הספסל חרק מתחתיי. צעדתי אל המעבר.
אמרת אִשַּׁי, נכון?
הגבר הנהן. נו?
הבטתי בו בעיניים כהות. אִשַּׁי נסעה עם המועדון שלי.
משהו בו הבזיק, דק אך אמיתי. לסתו רק התהדקה.
היא אמרה, המשכתי בשקט, שאם הילדה שלה הגיעה לנו זה רק כי לא יכלה להגן עליה עוד.
עדי התחילה לבכות מאחור.
הגבר נשף בכעס, אתה לא מבין על מה אתה מדבר.
התעלמתי מהטון שלו.
מתי ראית אותה בפעם האחרונה?
שקט.
ברקים התרוצצו מעל כביש גהה.
הגבר עוד צעד קרוב.
עדי, עכשיו הולכים.
התייצבתי באחת, מנתק בינו לבינה.
הקפה קפא.
מעניין אמרתי בשקט, היא לא קראה לך אבא. רק ההוא.
זה הדהד במקום.
לא אבא. רק הוא.
בפעם הראשונה הגבר נשבר. לא לגמרי, אבל מספיק.
תזוז.
חייכתי. זה לא היה חיוך של נחמדות, אלא אחד כזה שגברים רוכשים במכות ובמועדוני לילה.
לא נראה לי.
פתאום נהג משאית התרומם ליד החלון. רוכב אחר מהשולחן מאחורה הניח בזהירות את הבירה.
לא היה צריך שיכריזו מי עם מי.
הגבר קלט את זה.
המבט שלו ברח לרגע לעבר הדלת.
באותו רגע, ידעתי אין פה משפחה. רק מישהו בורח.
איפה אִשַּׁי? שאלתי שוב.
עדי התפרצה פתאום בבכי, הוא אמר לי שאמא הלכה… אבל שמעתי אותה בוכה במקלחת של הצימר.
הגבר קפץ לכיווננו.
מהיר.
אבל ארבעים שנה עם אנשים כאלה לימדו אותי להגיב.
היד שלי טפחה על הבר
בום.
הסכו”ם קפץ. שתייה נשפכה. עדי צעקה.
חטפתי אותו מהגקט, הרמתי לתוך הקיר.
התמונות רעדו.
סמל הזאב נמתח על הגב שלי, כמו חי.
פעם אחרונה, נהמתי.
הפנים שלו הלבינו.
ואז מבחוץ סנוורים הציפו את חלונות הקפה.
רעש אופנועים.
עוד ועוד.
עדי הרימה מבט, דמעות זולגות.
ועל אחד האופנועים ישבה אשה.
וגם דרך הגשם ידעתי מיד.
זו הייתה אִשַּׁי.
*
באותו הלילה למדתי, שלפעמים, סיפור שהתחיל לפני עשרים שנה, מוצא אותך רק כדי להעמיד אותך במבחן שוב. וגם אחרי כל הדרכים, כל המועדונים וכל הכאב עדיין חשוב לבחור צד. לבחור נכון. אני בחרתי בעדי. ברור שאבחר כך שוב.
