הילדה הקטנה לא הציעה לאישה חסרת הבית אוכל כי הייתה כל כך טובה. האמת? היא נתנה לה, איכשהו, כי הייתה בטוחה שמצאה את אמא שלה.
פתיתי גשם דק ירדו בעדינות על רחוב אבן גבירול, ואנשים זירזו את צעדיהם תוך שהם מתעלמים ממי שישבה בתחנת האוטובוס. האישה הצעירה נראתה כאילו החורף כבר לקח ממנה יותר מדי. בגדים אפורים, קרועים. רגליים יחפות שנשענות על הריצוף הקר. ידיים כל כך קפואות שכמעט אי אפשר היה להאמין שיש בהן דם. עיניים עייפות מדי מכדי לבקש עזרה.
ואז הילדה עם המעיל הצהוב נעצרה מולה, מושיטה לה שקית נייר חומה בשתי ידיים שמתחבאות בכפפות פרווה.
“את קרה?” היא שאלה.
האישה הרימה את מבטה לאט, מופתעת מהקול, מהפנים, מהעובדה שמישהו בכלל בחר לפנות אליה מכל העוברים ושבים.
“קצת,” ענתה בשקט. “אבל אני בסדר.”
הילדה הנהנה, כאילו הבינה משהו עמוק יותר מהתשובה עצמה.
“זה בשבילך. אבא קנה לי אותם. אבל את נראית רעבה.”
בתוך השקית נחו חלות מתוקות מהמאפיה ברחוב קינג ג’ורג’.
האישה לקחה את השקית בידיים רועדות.
“תודה רבה.”
וזה כנראה היה אמור להיות סוף הסיפור רגע של חסד. חורף. מישהי רעבה. ילדה טובה-לב.
אבל הילדה פשוט עמדה מולה, בהתה ישר בפניה, בוחנת אותה ברצינות שילדים שומרים רק לרגעים שבהם הם לא מנחשים, אלא נזכרים.
ואז היא אמרה את המשפט שגרם לאישה להחסיר נשימה:
“את צריכה בית, ואני צריכה אמא.”
האישה קפאה.
“מה?”
העיניים של הילדה נצצו פתאום בתקווה.
“אבא שלי אומר שאמהות יכולות ללכת רחוק ולחזור אם ה׳ רוצה.”
האצבעות של האישה רעדו סביב השקית, כי על היד של הילדה, מתחת לכפפה, השתחלה צמיד חוט דק בצבע כחול דהוי בדיוק כמו פעם, כשהייתה בהיריון, היא קלפה כך צמידים. זאת הייתה עושה רק אחת.
ובדיוק אז, האיש שעמד בקצה הרחוב עשה את דרכו לעברן בשלג. האישה הרימה את הראש
והשקית נשמטה לה מהידיים.
היא זיהתה אותו.
זה היה האיש שסיפרו לו שהיא מתה בלילה שבו ביתם נולדה.
השקית נחתה בשלולית.
החלה עוד חמה, התפזרה ברחוב.
אף אחד מהעוברים לא הבין למה הצעירה נראית כאילו העולם עמד מלכת.
אבל הילדה הבינה.
ילדים תמיד מרגישים נשימה עוד לפני שמגיעות המילים.
והאישה שלפניה
שכחה איך עושים את זה.
הגבר התקרב בין פתיתי השלג.
מעיל צמר כהה.
כפפות עור.
קצת שיבה ברקות.
הוא האט כשראה את פניה.
נעצר במקום.
הרעש של העיר נעלם. נשאר רק רוח וטפטוף אוטובוסים מרחוק.
הפנים שלו השתנו לאט
קודם בלבול.
אחר כך חוסר אמונה.
ואז כאב כזה, שנראה כמעט על גבול האכזריות.
“לא…” הוא לחש.
שפתיה של האישה נפתחו, כלום לא יצא.
עשרים צעדים ממנו עמד דוד שטרן.
האיש שהחזיק לה את היד בבית חולים,
שהניח לה נשיקה על המצח לפני שהרופאים גררו אותה לחדר אחר,
שהודיעו לו שהיא מתה טרם זריחת החמה.
הילדה הביטה ביניהם.
“אבא?”
דוד שתק.
העיניים ננעצו באישה יחפה על ספסל מתכת עטוף שלג.
בלתי אפשרי.
הוא קבר אותה.
טכנית בלי קבר, כי לא הייתה גופה,
אבל האבל קבר הכול.
הידיים שלה רעדו בעוצמה.
“סיפרת לו שמתי,” היא לחשה.
דוד התכווץ.
“לא.”
העיניים שלה התחדדו
לא בלבול.
הכרה.
כי לשקרים יש צורה בסוף.
הילדה משכה בעדינות בשרוול של דוד.
“אבא, למה אתה בוכה?”
רק אז הבין שדמעות זולגות על לחייו.
עשה צעד קטן אל האישה.
“יעל…”
השם נשבר לו בגרון.
היא עצמה את עיניה לרגע.
אף אחד לא קרא לה יעל כבר שנים.
לא ברוך.
לא בביטחון.
השלג המשיך לרדת על שלושתם.
“חיפשתי אותך,” דוד אמר בקול שבור,
“סיפרו לי שסיבוכים אחרי לידה. אמרו”
“שיקרו.”
המילים בקושי נשמעו, אבל עשו לו חור בלב.
סביבם המשיכה העיר לזרום:
פועלים, מטיילים, אנשים עטופים בצעיפים.
אף אחד לא שם לב שמשפחה שלמה מתאחדת ברגע על מדרכה קפואה.
הילדה הנהנה ליעל.
“את מכירה את אבא שלי?”
יעל הביטה בה לראשונה באמת
מעיל צהוב.
צמיד כחול.
העיניים שלה עצמה.
הלב שלה קפא פתאום,
כי לילדה היה החיוך של דוד
והעיניים של יעל.
דמעות הציפו מיד את מבטה.
“איך קוראים לך?” יעל לחשה.
הילדה חייכה חיוך קטן.
“נעמה.”
יעל התמוטטה.
לא בצעקה.
בשקט, כאילו העולם נפל לה מהידיים.
יד אחת לפה, בכי מתפרץ.
כי זה היה השם.
השם שהם בחרו יחד, בלילות ההמתנה שבבי”ח.
דוד כרע בשלג.
“יעל, מה קרה לך?” שאל, כמעט נחנק.
יעל הביטה בו רגע ארוך, ואז חשפה מתחת לשרוול הסוודר הקרוע:
חבורות.
סימני מחטים.
צמיד מזהה של בית חולים, עדיין סביבה, למרות השנים והלכלוך.
דוד החוויר.
“העבירו אותי אחרי הלידה,” לחשה, “מתקן פרטי. אמרו שחתמת.”
“אני לא חתמתי על כלום.”
“אני יודעת את זה עכשיו.”
נעמה הביטה בבעלה ובעיניים גדולות ומבוהלות.
“אבא…?”
דוד חיבק אותה חזק, מביט ביעל.
“מישהו לקח אותך,” אמר בשקט.
יעל הנהנה.
שלג נחת לה בשיער הכהה.
“גם לי אמרו שהתינוקת מתה.”
המילים שלה רוקנו את האוויר.
דוד הרכין את הראש.
רגע נורא אחד. לא מצא אוויר.
ואז נעמה עשתה משהו קטן
משהו ששינה הכול.
התרחקה מאבא שלה.
צעדה בצעדים קטנים אל יעל.
והושיטה כף יד בכפפה.
“את עדיין צריכה בית,” לחשה.
והפנים של יעל נשברו לגמרי.
“ואני עדיין צריכה אמא.”
