בתחילה זה נשמע כמו בדיחה.
ילד קורא תיגר על סוס פרא.
“אני יכול לרכב עליו.”
האנשים צחקו.
ניערו בראשם.
“זה ייגמר רע.”
אבל הילד לא הגיב.
הוא התקרב בצעדים שקטים.
רגוע.
אחוז בעצמו.
הסוס הזדקף.
מוכן.
ואז נעצר.
עוקב אחריו בעיניים חדות.
הקהל השתתק.
משהו היה חריג.
“למה הוא לא תוקף?” לחש מישהו.
הבעלים, צחי בנג’ו, קימט את מצחו.
“מי לימד אותך את זה?”
הילד התבונן בו ישירות.
ואמר משפט אחד
משפט ששינה את ההבעה על פניו של צחי.
הסוס כבר הדיח תריסר גברים בוגרים בשלושת החודשים האחרונים.
אחד שבר יד.
אחר איבד שיניים.
האחרון הובהל מעולף, בזמן שהחיה הלמה בפרסותיה בשער הברזל עד שהתעקם.
לאנשים היה חשוב לראות את זה.
לא כי אהבו סוסים.
אלא כי אהבו סכנה.
אבק ריחף על קרני השמש השוקעת במגרש הרודיאו של קיבוץ בצפון, בזמן שמוזיקה מזרחית חרקה מרמקולים ישנים הקשורים לעמודי עץ. רוכלים צעקו ליד דוכני הפלאפל והקבב. ילדים טיפסו על גדרות לקבל מבט טוב יותר.
ובמרכז הזירה עמד הסוס השחור.
ענק.
סוער.
יפהפה.
שריריו רעדו מתחת לפרווה כהה כברזל.
קצף הצטבר ליד פיו.
כל כמה שניות רקע באדמה כאילו שנא אותה.
הגברים נתנו לו מרחב.
הבעלים, צחי בנג’ו, עמד צמוד לגדר, ידיו תחובות בחגורה, מביט בגאווה כשהאנשים לחשו מסביבו על החיה.
“אף אחד לא רוכב על ראובן,” אמר בפעם המאה השבוע.
ואז הילד פתח את פיו.
“אני כן.”
צחוק חזק מילא את המקום.
פועל מהלול כמעט נחנק מהשתייה.
שני נערים שלפו פלאפונים.
אישה מלמלה, “אני מתה לראות איך זה נגמר…”
הילד עמד שם, קטן.
רזה.
אולי בן אחת עשרה.
מכנסיו בלויים בברכיים.
נעליו מלאות אבק ושחוקות ממש.
מעילו החום תלוי רפוי על כתפיו.
שום דבר בו לא הרשים.
חוץ מהעיניים.
הוא לא הביט בסוס בהתלהבות.
ולא בפחד.
הוא הביט בו כאילו הוא כבר הכיר אותו קודם.
צחי חייך בזלזול.
“ילד,” אמר, בקול, “הסוס הזה יחסל אותך.”
הילד לא ענה.
במקום זה, עבר מתחת לגדר.
הצחוק דעך.
אנשים כבר זזו באי נוחות.
כי ראובן הבחין בו מיד.
הראש התרומם.
אוזניו נפלו לאחור.
נחיריו התרחבו.
פרסותיו חפרו באדמה.
כולם ציפו להתפרצות.
לפיצוץ.
לכאוס.
אבל
הסוס קפא.
לגמרי.
אבק הסתחרר מסביב לרגליו בשקט.
הילד המשיך להתקרב לאט,
בלי חבל,
בלי אוכף,
בלי פחד.
הסוס לא הוריד ממנו עין.
ואז הנמיך ראש מעט.
רחש עבר בקרב ההמון.
“זאת לא התנהגות רגילה”
חיוכו של צחי נעלם.
ראובן שנא זרים.
שנא רעש.
תנועה.
אפילו נשימות.
אבל עכשיו עמד בשקט מוחלט, עד ששמעו דגלי הזירה מתנפנפים ברוח.
הילד הרים יד בזהירות.
הסוס לא זע.
האנשים הורידו פלאפונים.
הרגע הפך מוזר מדי בשביל מצלמות.
“למה הוא לא תוקף?” לחש מישהו.
צחי התקרב לגדר, מבולבל.
אצבעות הילד ליטפו את צוואר הסוס.
ראובן עצם עיניו.
הקיבוץ נדמו.
צחי בחן בעיניו את הילד.
“מי לימד אותך?”
הילד הביט בו ישירות בעיניים.
אמר בשקט:
“אבא שלי גידל אותו לפני השריפה.”
פניו של צחי העלו חיוורון.
סביב הזירה התחילו אנשים לתהות.
“איזו שריפה?”
“על מה הוא מדבר?”
אבל צחי כבר לא הקשיב.
כי רק שלושה ידעו שראובן היה קיים לפני שהלול נשרף לפני שתים עשרה שנה.
צחי.
אחיו.
ומאלף הסוסים שנעלם באותה לילה ונחשב למת.
הילד נשען במצח על צוואר הסוס.
ולחש חרישית:
“אבא שלי אמר, שעזבת אותו שם.”