“קומו והסתלקו. עכשיו.”
המכה שרטה את שולחן העץ, דחפה אותו קדימה.
כוס הבירה רטטה, קצף גלש ושפך פס רחב על המשטח.
בפאב קטן של אופנוענים בשולי יישוב מחוספס בדרום הארץ, הכול דמם בבת אחת.
הצחוק גווע.
כדורי הביליארד נבלמו בתנועה.
הג’וקבוקס הישן נחנק ודמם.
הזקן שישב בשולחן הפינתי לא זז.
שישים וחמש, אולי שבעים.
שערו כסוף מתחת לכובע בד בלוי.
ג’קט ג’ינס דהוי תלוי רפוי על כתפיו.
ידיו מגורגנות, עייפות אחזו בבירה בשלווה מוחלטת.
המכה הזו הייתה אמורה להלחיץ אותו.
היא לא.
בשתיים מאצבעותיו, דחף את הכוס חזרה למקומה. לא הרים מבט, לא ענה, לא הראה סימן שדעתו הוסחה.
איתן ברוש התקרב אליו.
גדול. רחב. קולני.
מהסוג שבטוח שגודל פוטר מכל סכנה.
“שמעת אותי?” נהם. “זה לא המקום שלך.”
אין תשובה.
הזקן לגם באיטיות.
מאחורי איתן, כמה אופנוענים חייכו בזלזול.
אחרים התבוננו בעיון, מרגישים שמשהו חריג אבל שומרים לעצמם.
הזקן הניח שוב את הכוס בקפידה.
“אתה תשב.”
המילים היו חרישיות.
אבל הן לא נשמעו כהמלצה.
איתן מצמץ, ואז פרץ בצחוק קצר וצורמני.
“חרש, זקן?” ילד אופנוענים צעיר יותר קרא, נדחף קדימה.
הכה עם כף היד שוב על השולחן. חזק יותר.
בירה נשפכה מעבר לשפת הכוס.
“אתה לא שייך לכאן.”
עדיין כלום.
הזקן אפילו לא הביט בו.
הכניס יד איטית לתוך הז’קט.
כמה גברים התקשחו מיד.
רפלקס לפני היגיון.
הוא שלף טלפון ישן, משופשף, סדוק.
הרימו לאוזן.
השתרר מתח.
קליק עדין.
“אני כאן.”
זה הכול.
הוריד את הטלפון, החזיר לכיס, חזר לכוס הבירה.
איתן הביט עליו.
“…את מי התקשרת?” שאל.
“אתם לא תאמינו למה שקרה אחר כך.”
אצבעות מיכאל פדרמן קפאו מעל כוס הערק.
זו הייתה ההתרעה הראשונה.
לא המבט בעיניים.
לא השתיקה.
היד.
כי גברים כמו מיכאל למדו מזמן להשאיר פנים ריקות כל רגש.
אבל היד תמיד מסגירה.
כולם בבר התבוננו בו עכשיו.
ילדה קטנה עמדה קפואה מתחת לניאון המהבהב, מי גשם נטפו מלולאת קפוצ’ון רטובה על רצפת העץ הפצועה.
מיכאל סקר שוב את החבורות.
טביעות אצבע דקות מסביב לפרק כף ידה של ילדה.
טרי.
לסתו נדרכה.
כמעט בלתי נראה.
אבל כולם ראו.
פתאום לאף אחד כבר לא היה נוח.
ענק ליד שולחן הביליארד הניח את המקל.
אחר התכופף קדימה על כיסאו.
הברמן הפסיק לשפשף את הכוס שכבר חצי דקה מחזיק.
כי כולם ידעו את מה שאף זר לא יודע:
מיכאל אף פעם לא מגיב לפחד.
רק לאכזריות.
הילדה מחתה במהירות את פניה בשרוול.
מנסה לא לבכות.
נושכת שפתיים.
“אמא שלי אמרה לי לא לבוא לפה,” לחשה בקול רועד. “אבל היא אמרה שאם מישהו יכול לעצור אותו…”
הקול שלה נשבר.
מיכאל הרים אליה עיניים לאט.
“…זה אתה.”
התנשפות עוצבו באוויר.
הברמן בהה בילדה.
מישהו מלמל בשקט:
“לא…”
כי היה בה משהו מוכר.
לא ברור בתחילה.
אבל עכשיו, כשהשתרר שקט, אפשר היה לראות
העיניים.
חומות כהות.
מובחנות בזוויות.
בדיוק כמו לאחותו הקטנה של מיכאל, שנקברה לפני שתים עשרה שנה, אחרי שחברה שלה היכה אותה עד שלא ספרו שברים.
מיכאל חיסל את הבחור הזה שלושה לילות אחר כך.
כולם כאן ידעו.
אף פעם לא דיברו.
הילדה שלפה יד רועדת מכיס הקפוצ’ון הרטוב.
חצי מהחדר מיד נדרך.
אך היא שלפה רק צילום מרופט, רטוב, מקופל.
פסעה והניחה את התמונה ליד כוס הערק.
מיכאל הביט למטה.
ובתוך הפאב הכול השתנה.
בתמונה נראית אישה.
חבולה.
מפוחדת.
חובקת אותה ילדה אל ליבה.
ומצידם
עמד אבי סבוראי.
הבעתו של מיכאל התרוקנה.
הרבה יותר גרוע מכעס.
כי אבי עבד אצל מיכאל פעם.
עד שמיכאל עיף אותו מהמועדון, כשאבי התעלל באישה בעסקת סמים מחוץ לקריית גת.
קולה של הילדה רעד.
“הוא אמר שאם אמא תנסה שוב לברוח…”
היא לא הצליחה להשלים.
מיכאל עוד רגע הביט בתמונה.
הפך אותה.
מאחור, בכתב חפוז:
היא אמרה שאתה עדיין מגן על אנשים.
האופנוען עם טבעת הכסף נעמד פתאום.
לא בדרמטיות.
בדיוק כמו חייל מאומן, מקבל פקודה מהעבר.
עוד גבר הצטרף.
ואחריו עוד אחד.
הכיסאות חרקו חרישית.
הילדה הביטה מבולבלת.
הגברים קמים, חזקים ומכוסים קעקועים, בזה אחר זה.
מיכאל לא זז.
לא דיבר.
הגשם הלם חזק יותר בחוץ.
ואז הרים כוס הערק.
החדר נשאר דרוך.
הרים, הביט לרגע.
והריק באיטיות על גבי התמונה.
הנוזל הצהבהב התפשט על פניו של אבי סבוראי.
קבורה.
פסק-דין.
הניח בחזרה.
קליק קטן.
הרם קם על רגליו.
ופתאום הבר הרגיש קטן מדי לכוח הזה.
הילדה נסוגה מעט.
לא מפחד.
מתחושת עוצמה.
מיכאל שלף את מעיל העור.
קולו היה נמוך וחותך.
“מי עוד בבית?”
הילדה בלעה רוק.
“שני גברים.”
מיכאל הנהן.
מאחוריו כבר נשמעו מנועים צורחים תחת הגשם.
לא אופנוע אחד.
רבים.
חייליו כבר בפעולה.
בודקים נשק, מותחים כפפות, אוספים סכינים.
בלי נאומים.
בלי שאלות.
רק תנועה.
מטרה.
הברמן נעל את הקופה מבלי לספור.
הענק מהביליארד נעל רובה בצעד חד שהדהד.
הילדה עמדה המומה.
כי לפני חצי דקה אלה היו מפלצות.
עכשיו, משהו הרבה יותר מסוכן
גברים שמצאו משמעות.
מיכאל צעד לדלת.
עצר ליד הילדה.
פעם ראשונה שריכך מעט את קולו.
“איך קוראים לך?”
הילדה נשאה אליו עיניים.
“עופרי.”
מיכאל עצם עיניים לרגע.
כי כך קראו גם לאחותו.
כשהביט שוב, לא נשאר בו אף רוך.
רק כוח ממוקד.
הושיט יד אחת גדולה, מצולקת.
“תשארי אחרי.”
עופרי אחזה בו מיד.
וכל הפאב הלך אחרי מיכאל פדרמן לתוך הסערה.
לפעמים, עוצמה אמיתית נמדדת לא בכח שאתה מפעיל אלא ביכולת שלך להיות מגן לאחרים כשבאמת צריך.
