“אף אחד לא זז!”
הרעש של מנועים שמניעים בגשם הכבד טרף את סמטת האחורית.
הגשם ניתז בעוצמה על הדלת המתכתית, ואז היא נפתחה בטריקת דלת שסחפה את כל הבר ההפוך.
כל שיחה נעצרה בבת אחת.
הכדורים על שולחן הביליארד עמדו במקום.
מצית נתקע בדיוק בדרך לסיגריה.
אפילו הג’וקבוקס הישן שבקצה הרחוק של החדר הפסיק להשמיע צליל והשתתק מתחת לכובד הרגע.
רוח קרה נשפה פנימה, עם ריח של אספלט רטוב, בנזין ושל פחד.
ואז כולם ראו אותה.
ילדה קטנה.
אולי שמונה, אולי עשר.
קטנה מדי בשביל מקום כמו זה.
הקפושון האפור והגדול שלה היה ספוג ודבוק לגוף הדקיק שלה, הבוץ לכלך את המכנסיים מכיוון הברכיים ומטה. שרוך אחד של נעל הספורט שלה נגרר אחריה כשנכנסה בריצה ונשימותיה נשמעו כאילו כל אחת מהן שורפת לה את הריאות. קצוות שיער כהה דבוקים ללחיה, והדמעות התערבבו בגשם וזרמו על פניה המלוכלכות.
הילדה הזו לא התאימה בשום צורה לבר אופנוענים מחתרתי כזה.
כי זה לא היה בר רגיל.
המקום היה חבוי במרתף מתחת למוסך נטוש אי שם בפאתי תל אביב, רחוק מאוד מתיירים, משוטרים ומאנשים שאכפת להם. השלט בחוץ כבר שנים לא עובד. ברוב הערבים, אף אחד לא נכנס לכאן אם הוא לא יודע בדיוק מה החוקים.
בלי זרים.
בלי שאלות.
בלי להביא בעיות מבחוץ.
בוודאי שלא ילדים.
סביב השולחנות ישבו גברים שכולם מלחששים עליהם כשהם חושבים שאף אחד מסוכן לא שומע. פעם הם היו נהגי מרוצים ברחוב. אסירים לשעבר. גובים. כאלה שנעלמו מהשטח וחזרו יום אחד עם צלקות שאף אחד לא העז לשאול עליהן.
חלקם עם קעקועים שמטפסים על הצוואר.
לחלקם האף נשבר והתחבר עקום.
חלקם נראו רגועים עד ששוב לא.
ובמרכזם ישב הגבר שכולם ידעו לא קוטעים אותו.
רם שפרן.
כתפיים רחבות.
מעיל עור שחור.
טבעות כבדות על פרקי אצבעות מחוספסות.
פנים שנראות כאילו נחצבו מבטון.
הוא ישב לבדו בשולחן הגדול מתחת לשלט בירה מניאון מהבהב, ידו האחת אוחזת רפוי בכוס ערק, ועשן סיגר צף באור הצהוב העמום מעליו.
מספרים על רם ששבר שלושה בריונים עם מגבה גלגלים במארב על איילון בלילה גשום.
מספרים שגם אלה יצאו בזול.
אף אחד כבר לא יודע מה אמיתי ומה סתם סיפור.
ואף אחד לא שואל.
הילדה לא נראתה שזה מעניין אותה.
היא רצה ישר עליו.
הבר כולו נחרד למראה הצל הקטן והרטוב שחוצה את החדר.
מישהו ליד הדלת מלמל בשקט, “אלוהים ישמור…”
אחר נשען לאחור, מביט בילדה מתקדמת אל שולחן של רם, כמו שמישהו מביט בתאונה רגע לפני ההתנגשות.
ועדיין, אף אחד לא קם לעצור אותה.
הילדה הגיעה לאמצע החדר והתקפאה.
היא נשארה לעמוד, רועדת מתחת לאור הניאון כשהעיניים של עשרים גברים מסוכנים נעוצות בה בלי למצמץ.
הגשם הלם בזגוגיות מאחוריה.
רם הרים לאט את מבטו.
הילדה בלעה רוק.
ואז, בקול חלש ורועד יותר מהגשם, לחשה:
“בבקשה… תעזור לי…”
אף אחד לא זז.
הבר פתאום נהיה עוד יותר שקט.
הבעת הפנים של רם לא זזה מילימטר.
השפה של הילדה רעדה.
היא לחצה חזק את השרוול הרטוב של הקפושון.
“פוגעים באמא שלי…”
מאיפשהו מתוך החשכה, כסא חרק.
אופנוען מכוסה קעקועים הסיט מבט ראשון.
אחר ריסק סיגריה במאפרה.
אבל אף אחד לא מדבר.
כי חברה כאלה לא מצילים אף אחד.
לא היום.
רוב האנשים פה בבר בילו שנים בלהפוך להיות המפלצות שמהן אנשים נורמליים מפחדים לצאת בלילה. חלקם ישבו בכלא. חלקם קברו חברים. יש כאלה שגם עכשיו נשאר להם דם מתחת לציפורניים שלא יוצא.
לא עוזרים לזרים, זאת לא ה”ממלכה” שלהם.
הברמן הוריד לאט לאט את המוזיקה. עכשיו יש רק גשם ונשימות.
רם נעץ בה עוד מבט.
הידיים של הילדה רעדו ממש.
לא פחד מזויף.
פחד אמיתי.
הוא הבחין בחבורות על מפרק ידה, מתחת לשרוול.
טביעות אצבעות קטנות.
של מבוגר.
משהו מסוכן נדלק בעיניים שלו.
“אתה לא תאמין מה קרה אחרי זה.”
האצבעות של רם קפאו סביב כוס הערק.
זה היה הסימן הראשון.
לא המבט.
לא הדממה.
היד.
כי גברים כמו רם שפרן למדו מזמן לשמור על פרצוף אטום.
אבל הידיים תמיד מסגירות.
כולם נעצו בו עיניים.
הילדה הקטנה נשארה לעמוד מתחת לאור מהבהב, גשם מטפטף משרווליה אל רצפת העץ השרוטה.
רם נעץ מבט בחבורות שוב.
חזק את הלסת פעם אחת.
בקטנה, אבל כל הגברים ראו.
פתאום כולם מתמתחים.
הענק שמחזיק מקל ביליארד מניח אותו.
מישהו אחר נשען קדימה.
הברמן מפסיק להבריק את הכוס שניקית כבר חצי דקה.
כי כולם יודעים:
רם לא מגיב לפחד.
רק לאכזריות.
הילדה ניגבה מהר את הדמעות עם השרוול.
מנסה להיראות אמיצה.
“אמא שלי אמרה לי לא לבוא לפה”, היא מלמלה. “אבל אם מישהו יכול להפסיק אותו…”
הקול שלה נשבר.
רם הרים אליה עיניים.
“…זה אתה.”
הבר לא נושם.
הברמן שותק, מתמקד בילדה.
מישהו באפלולית לוחש:
“לא…”
כי יש משהו מוכר בעיניים שלה.
לא ברור בהתחלה.
אבל בעיניים האלה
חומות כהות.
חדות.
בדיוק כמו לאחותו של רם, שנרצחה לפני שתים עשרה שנה על ידי החבר האלים, בית החולים ויתר לספור את השברים.
רם הרג אותו אחרי שלושה לילות.
כולם יודעים את זה.
אף אחד לא מזכיר.
הילדה שלפה בעדינות ובפחד תמונה רטובה מקומטת מכיס הקפושון.
חצי מהחדר נדרך.
אבל היא הניחה אותה ליד כוס הערק על השולחן.
רם הציץ בתמונה.
ובעולם של בר האופנוענים, הכל השתנה.
בתמונה הייתה אישה.
מוכה.
מבוהלת.
מחבקת את הילדה.
ולידה
עומד מיכאל חזוני.
הפנים של רם התרוקנו כליל.
וזה היה גרוע יותר מכעס.
הרבה יותר.
כי מיכאל עבד פעם אצל רם.
פעם.
עד שרם העיף אותו מהחבורה אחרי שהיכה מישהי באכזריות בעסקת סמים ברמלה.
הילדה רעדה.
“הוא אמר שאם אמא שלי תנסה שוב לברוח…”
היא השתתקה.
רם הביט בתמונה עוד שניה.
הפך אותה.
על הגב, במכתב כתב יד נכתב:
היא אמרה שאתה עוד שומר על אנשים.
האופנוען עם הטבעות מתקרב.
לא בגבורה.
כמו חייל ששמע פקודה ישנה.
עוד אחד מצטרף.
ואז עוד אחד.
הכיסאות נגררים על העץ.
הילדה מבולבלת, רואה גברים אדירים קמים בזה אחר זה.
רם לא זז.
הגשם משתולל.
הוא מושיט יד אל כוס הערק.
החדר עוצר נשימה.
הוא שופך את כל המשקה לאט על התמונה.
הנוזל מתפשט על פניו של מיכאל חזוני.
קבר.
פסק-דין.
הוא מניח את הכוס הריקה על השולחן.
צינג.
נעמד.
פתאום החדר קטן עליו.
הילדה עושה צעד אחורה בלי לחשוב.
לא מפחדת ממנו.
הכוח יוצא מהגוף שלו ונמצא באוויר.
רם לוקח את המעיל עור.
הקול שלו עמוק, כואב:
“מי עוד בבית?”
הילדה בולעת רוק.
“שניים.”
רם מהנהן.
מאחוריו, המנועים בחוץ מתחילים לשאוג מתחת לסערה.
לא אופנוע אחד.
הרבה.
החבורה כבר בפעולה.
מעמיסים ציוד.
לובשים מעילים.
בודקים סכינים.
בלי דיבורים.
רק מטרה.
הברמן נועל את הקופה בלי לספור.
הענק סוגר רובה בצ’יק צ’ק שממלא את הבר.
הילדה המומה.
לפני רגע הם היו מפלצות.
עכשיו משהו הרבה יותר מפחיד
גברים שמצאו סיבה.
רם פונה לדלת, עוצר ליד הילדה.
לרגע, הקול שלו רך.
“מה השם שלך?”
היא מרימה אליו מבט.
“נעמה.”
הוא עוצם עיניים בשקט.
גם לאחותו קראו ככה.
כשהוא פוקח שוב, יש בו רק אלימות עם כיוון.
הוא מושיט יד מחוספסת.
“תישארי מאחורי.”
נעמה אוחזת בו ישר.
וכל הבר הולך אחרי רם שפרן אל תוך הסופה.
