7 במרץ, 2024
תחנת הדלק על כביש 4, בצומת גדרה
יומן אישי עמוס
הגשם הלם על הגג של התחנה כאילו מישהו מנסה להטביע את כל הדרך לאשדוד.
אור הניאון קפץ על האספלט הרטוב.
האופנועים חיכו מול התחנה כמו חיות שקטות, מחכים לסערה שתחלוף.
בתוך התחנה, ריח כבד של דלק וקפה שרוף מלא את האוויר.
על הדלפק עמד ילד קטן, לא בן חמש אפילו.
הוא היה רטוב כולו, הבגדים שלו קרועים, הגוף הקטן רעד מקור ורעב, והדמעות לא הפסיקו לזלוג על פנים מלוכלכות, לא משנה כמה ניסה לנגב.
על הדלפק שכב סנדוויץ’ עטוף.
הילד שלח יד רועדת אליו
והמוכר משך אותו חזרה.
“עוף מפה, ילד.”
הילד התכווץ.
“אני רעב כל כך.”
קבוצת רוכבי אופנוע עמדו ליד מכונת הקפה, שותקים.
הרוב הסיטו מבט אחרי שנייה.
רק אחד לא.
הראש של החבורה.
הוא היה גבוה יותר, מבוגר, קשוח, מהסוג שזזים בשבילו בלי שיבקש.
הוא שתק עד אותו רגע.
הילד הסתובב לצאת, כתפיו רועדות.
ואז, משהו החליק מתחת לחולצתו הקרועה.
מדליון כסף.
הוא נפל קדימה על השרשרת.
ראש החבורה השתחל במהירות ותפס אותו לפני שנפל לרצפה.
הוא הסתכל.
פתח אותו.
וקפא.
בפנים הייתה תמונה זעירה ישנה.
הנשימה שלו השתנתה.
כל האנשים מסביב הרגישו.
“זה המדליון הזה”
הילד הרים עיניים מלאות דמעות.
“אמא שמרה עליו.”
היד של ראש החבורה רעדה.
המבט שלו נתקע על התמונה.
כי שם בפנים הייתה האישה שהוא הדחיק יותר מעשרים שנה
היחידה שאהב באמת.
ואז הסתכל שוב על הילד.
הפעם, באמת הסתכל.
ובקול חלש מאוד, שאל:
“איך אמא קראה לי?”
הילד מחה דמעות, מנסה להפסיק לבכות רגע בשביל לענות.
הגשם הלם על החלונות.
כל הרוכבים השתתקו.
הראש של החבורה כרע על ברכיו מול הילד, ידיו הגדולות רעדו סביב המדליון כאילו הוא עלול להתפוצץ.
הילד ניגב שרוול רטוב על פניו.
“היא אמרה” הקול נשבר. “אם אי פעם אלך לאיבוד”
החזה של ראש החבורה התקשה.
“תמצא את עמוס ברגר.”
השם נחת על כולם כמו מכת ברק.
מישהו בקצה פלט “אין מצב”
עמוס הפסיק לנשום.
כי כבר שנים אף אחד לא אמר את כל השם הזה.
לא מאז הכלא.
לא מאז שהמועדון התפצל.
לא מאז שאילת נעלמה.
הילד הביט אליו במבט מהסס.
“אמא אמרה תדע לפי העיניים שלי.”
המבט של עמוס ננעץ בפני הילד.
ואז ראה.
לא רק את העיניים של אילת.
גם שלו.
אותן מסגרות אפורות.
אותו קפל קטן בגבה כשמפחדים.
המוכר מאחורי הדלפק שיפשף ידיים, לא רגוע.
“עמוס?”
אבל עמוס התעלם.
כולו היה בילד.
“איך קוראים לך?”
הילד היסס, כאילו שמות הפכו למסוכנים.
“דויד.”
עמוס סגר את המדליון לאט.
בתוך התמונה אילת צוחקת, צעירה וחיה ובלתי אפשרית.
הזמן כאילו חזר אחורה עשרים שנה בעיניו.
“איפה אמא שלך עכשיו?”
השפתיים של דויד רעדו.
“היא נפגעה.”
הקמטים בעור של עמוס הידקו מיד.
“מי פגע בה?”
הילד הביט לגשם שבחוץ.
אל הכביש.
אל האפלה מאחורי האור.
והפחד עלה בו שנית.
“מצא אותנו.”
כל הבוקרים הזדקפו.
הקול של עמוס נחנק.
“מי?”
הילד בלע רוק.
“האיש עם הקעקוע של הנחש.”
דממה.
אחד הלך אחורה קללה חרישית.
שני הניח לאט את כוס הקפה.
כי כולם ידעו מי עונד נחש סביב הצוואר
ויקטור גרימן.
מי שניהל הברחות נשק בשלושה מחוזות.
מי שפעם רכב עם עמוס, לפני שדם ובגידה קרעו הכול.
ומי שהבטיח שאילת שייכת לו.
העיניים של עמוס החשיכו.
“איפה אמא שלך, דויד?”
הילד נשם אוויר לא סדיר.
“במכונית.”
עמוס עצר.
“איזו מכונית?”
“השחורה.”
כולם הסתכלו יחד לחלון.
אורות.
רכב נכנס לאט אל תוך החנייה, מתחת למים שזורמים.
סדאן שחורה.
רעש מנוע נמוך.
מדבקת נחש על השמשה.
דויד התכווץ ותפס את הווסט של עמוס חזק.
“זה הוא.”
כולם קפצו מייד.
כיסאות זזו, ידיים נשלפו פנימה אל תוך המעילים.
המוכר כבר שכב מתחת לדלפק.
אבל עמוס עמד דום.
דומם.
משהו נכבה בו בבת אחת.
הוא הסתכל מטה על דויד.
“כשהיא נתנה לך את המדליון”
הקול נסדק.
“מה עוד היא אמרה?”
האצבעות הקטנות של דויד חפנו אותו חזק.
הדמעות שוב יצאו.
“היא אמרה שאם תראה אותי”
הקול שלו רעד.
“כשתראה אותי, תדע שהיא אף פעם לא פגעה בך.”
העיניים של עמוס נעצמו.
רק לשנייה.
צל חולף על פניו.
ואז נשמעו טריקות בדלת המכונית השחורה.
שלושה גברים יצאו אל הגשם.
וממושב האחורי
יד נשית חלשה נצמדה בזעקה לחלון הרטוב.