הפעמון נשמע בבת אחת חד, מדויק, כמעט נעלב ממה שהרשה להיכנס פנימה.
כל לחישה במעבדה לתיקון שעונים בתל אביב נקטעה באמצע משפט.
אור חמים וזהוב נשפך על רצפת האבן הנוצצת, שהשתקפה כמו אגם לילי.
ויטרינות הזכוכית זהרו ביישנות, כאילו היו מזבחות שקטות, וכל אחת אוחזת שעון שערכו גדול מדירה יוקרתית בצפון העיר.
בחוץ, גשם דקיק מחק אורות אלנבי לגיצים רוטטים, לילה נמס מפסים כסופים ודימויים רצוצים.
ובמרכז כל אותה השלמות המוזרה
עמד מישהו שלא שייך.
הוא היה זקן.
שבעים, אולי יותר.
מעילו שחה תחת הגשם, החומר הכהה מתרכך ונמתח, מים מטפטפים ממנו שוב ושוב אל האבן.
נעליו בלויות בקצוות, וסוליותיהן הלא שוות מספרות מסע שלא נגמר.
ידיו רעדו לא רק מקור, אלא מרעד עמוק, עתיק, טמון בעצמות מזמן.
באותן ידיים רוטטות שעון.
מקולקל.
זגוגית סדוקה.
מחוג קפוא על שנייה אחת.
רצועת עור דהויה, קרובה להתפורר לחלוטין.
רגע שקט מוחלט.
ואז
“אל תכניס את העצב שלך לכאן.”
הקול חתך את האוויר כמו להב.
עובד צעיר, מגוהץ, במקטורן מדויק כאילו נולד בתוכו, התקרב מול הזקן בגל של אי סבלנות לא מוסתרת.
הבעת פניו לא ראתה בלבול, אלא תרעומת כאילו חילל פינה קדושה.
הזקן לא הגיב.
לא התווכח.
לא התנצל.
רק עמד שם, המים נוזלים משרווליו, אוחז חזק יותר בשעון הישן.
“אני קולו בקושי נדנד את השקט. “אני צריך עזרה לתקן אותו.”
העובד לא נתן לו לגמור.
נכנס מהר, תקיף
וחטף את השעון מידי הזקן.
התנועה החריפה הרימה שוב מבטים.
העין התחדדה.
לחישות נמוכות תפסו את מקומן של הדיבורים.
העובד לא הביט בזקן
הביט בשעון, גועל מסוים בעיניו ואז הפליא בו על דלפק הזכוכית.
ההד הבדיוני נשמע כאילו שבר את המקום.
“תדע לך,” אמר שטוח, מתופף על הזכוכית הסדוקה, “הגאנק שלך לא שווה לי דקה.”
כמה צחקוקים נרמזו בין הצופים.
מישהי רכנה אחורה עם גיחוך צפוף.
מישהו מיאן להביט בכלל, משועמם.
הזקן לא זז.
לא שלח ידו לשעון.
לא נאחז.
פשוט הביט בו.
לא בכעס.
לא בייאוש.
רק במשהו כבד הרבה יותר
רגש שלא שייך פה.
“זה קולו רעד, אך לא מפחד. “זה הדבר האחרון שנגע בו.”
המילים נשארו.
שקטות.
כמעט בלתי נראות.
ובכל זאת
הן הזיזו משהו.
לא בקהל.
לא בעובד, שגלגל עיניים.
משהו עמוק יותר בחדר.
נוכחות שלא הייתה פה קודם
ועכשיו הופיעה.
צעדים הדהדו מאחור,
איטיים,
מדודים,
של מי שלא ממהר.
הבעלים הצעיר יצא האפלולית.
תחילת שנות השלושים.
לבוש בפשטות, אך מעורר הילה שאין לה צורך בחליפה.
הנוכחות שלו לא דרשה תשומת לב
היא שאבה אותה פנימה.
הלחישות חדלו.
העובד התמתח מיד.
“אדוני, רק רציתי”
“מי נגע בשעון הזה?”
זו לא הייתה שאלה רמה.
אבל פילחה בחדות את הרווח ביניהם.
העובד המצמץ, אבוד.
“אניהוא הביא”
“מי,” הבעלים חזר, חותך, “נגע בשעון?”
שקט עיקש.
העובד בלע רוק.
“אני.”
הבעלים לא ענה.
הוא פסע אל הדלפק, מבטו בשעון בלבד.
רגע ארוך
לא נגע בו.
רק הביט.
ולבסוף, לאט, בעדינות
הרימו.
כול הבוטיק נטה קדימה.
אפילו הגשם החיצוני האט.
הוא הפך את השעון בידו,
עצר ליד הציר,
ופתח בזהירות.
מתחת למכסה המתכת הנושאת פצעים
חריטה.
קטנה.
דהויה.
אבל ברורה.
“לדניאל מאבא.”
הבעלים קפא.
לא מהסס
מוכה.
משהו שלא החדר ולא האנשים יכלו לראות.
ידיו מהדקות את השעון קצת יותר.
ופתאום כאילו לא שם לב
שלף מתחת לשרוולו שעון נוסף.
זהה.
אותו גוף.
אותה שריטה דקה.
החדר לא הבין.
אבל הרגיש הכל משתנה.
האוויר נטה,
משהו הוסט,
קצוות הזיכרון נטוו.
נשימתו הואטה,
כמעט נשברה.
…מאיפה קולה לא יציב. “מאיפה זה?”
“אתה לא תאמין למה שקרה אחרי.”
הזקן הביט בשעון השני שבידיו.
כל הצבע חמק מפניו.
לאט?
לא.
בבת אחת.
כאילו זיכרון עתיק ריסק אותו והחזיק את גרונו בחזקה.
ה boutique קפא.
העובד הביט שעון על שעון, אך כבר לא צוחק.
הבעלים התקרב.
הגשם היכה בעדינות בזכוכית.
תענה לי.
הקול השתנה.
לא חלק.
לא מרוסן.
פרטי.
אישית.
שפתיי הזקן רעדו.
“השעון הזה”
הוא הביט בשעון הצעיר.
השליך מבט חזרה אל השבור שעל הדלפק.
“הם היו זוג.”
הבעלים הפסיק לנשום.
אישה ליד השמפניה עצרה את כוסה באוויר.
העובד התכווץ.
“מה אמרת?”
הזקן בלע רוק.
“אבא שלך קנה אותם ביחד.”
השתיקה קרסה.
האצבעות נשחטות על מתכת ישנה.
“אבא שלי נפטר לפני עשרים ושלוש שנה,” לחש.
הזקן הניד בראשו, לאט.
“אני יודע.”
עיני הבעלים התבהרו בבת אחת.
לא צער.
חשד.
“מי אתה?”
הזקן הביט בו ממושכות.
שוקל אם האמת תרפא משהו, או תשבור לעד.
ואז לחש:
“אני הייתי שם בְּלילה שהוא מת.”
נשימה חדה פילחה את הבוטיק.
העובד הצעיר חיוור.
כי כל העיר הכירה את הסיפור.
אברהם ברק, מייסד “ברק שעונים”, נהרג בשוד בסדנה בעיר.
נורה בניסיון להציל את העסק.
כך סיפרו תמיד.
הבעלים דניאל התקרב עוד.
הגשם הלם.
“אתה הכרת את אבי?”
הזקן עצם עיניו רגע קטן.
“לא.”
תשובה משונה.
ואז פתח אותן שוב.
“אני הייתי אבא שלך.”
החדר נשבר.
גזים.
לחישות.
מישהו קפץ אחורה אל עבר מארז.
העובד גיחך בבת אחת.
לא מאמין.
“זה בלתי אפשרי!”
אבל דניאל לא צחק.
כי משהו בתוכו כבר ידע.
העיניים.
הידיים.
השעונים.
הזקן נראה מרוסק פתאום תחת אורות בוהקים.
“לא הרווחתי את זה לומר עד עכשיו.”
פני דניאל התקשחו.
“לא.”
קולו נשבר.
“לא, אבא שלי מת.”
הזקן הנהן שוב.
“ככה אמך רצתה שתאמין.”
דניאל נסוג צעד, כאילו הקרקע מתחתיו התרוקנה.
“היא קברה אותו.”
“היא קברה ארון סגור.”
החדר נמחק מסביב.
רק הדופק שלו.
הזקן הביט בשעון השבור.
“נעצרתי באותו לילה.”
שקט.
“החלטה גרועה אחת.”
ידיו רעדו, עוד יותר.
“חוב טיפשי. קטטה אחת שהתפוצצה. עד שיצאתי”
קולו נחנק.
הכריח אותו להמשיך.
“אמא שלך שינתה לך שם ונעלמה.”
נשימתו של דניאל השתבשה.
“לא”
הזקן שלח יד רטובה למעיל.
איש לא נע.
הוא שלף תמונה ישנה, אכולה, בתוך ניילון סדוק.
קצותיה כמעט מחוקים.
ילד קטן יושב על שולחן עבודה, ליד גבר צעיר מחייך אליו בגאווה.
שניהם אוחזים בשעונים תואמים.
דניאל הביט.
הילד היה הוא.
בן שש.
לפני הלוויה.
לפני שקט מוזר.
לפני שאמא שרפה כל תמונה וסירבה לנקוב בשם האב מאז.
ברכיו כמעט נכנעו.
עיני הזקן מלאות דמעות שאיש לא ידע להבחין בינהן למיוחסות לגשם.
“באתי כל שנה.”
ה boutique נשאר דומם.
“עמדתי בחוץ מול החנויות שלך.”
דניאל התרומם מעט.
“ראיתי אותך גדל מהמרפסת כי חשבתי להפריע לך שוב יהיה חטא.”
דמעה אחת חומקת בין המים והקמטים.
“אבל כששמעתי שמתקנים פה שעונים בחינם לחג חנוכה”
ידו נוגעת ברוך בשעון השבור.
“חשבתי אולי”
קולו נשבר סופית.
“לפני המוות. לגעת שוב ביד של הבן שלי.”
איש לא זז.
לא אורחות.
לא עובדים.
לא הצעיר שצחק.
דניאל הביט בתמונה.
בשני השעונים.
לבסוף נחרץ.
ולראשונה זה עשרים ושלוש שנה
לחש את המילה שאמו מחקה מהזיכרון.
“אבא?”
